lukatch

בדיוק

מאז שקיימת הגיטרה, אחת לכמה שנים צץ מישהו עם הרעיון המהפכני לגיטרה אחת שעושה הכל, עם חלקים שמתפרקים ומתחלפים ומסתובבים באיזשהי מכניקה. ותמיד למישהו הזה יש תקוות גדולות ונכונות להתעלם מאינסוף הניסיונות הקודמים, לא מתוך אי-ידיעה, אלא מתוך ההנחה המוטעית שטבע האדם השתנה מאז הכישלון האחרון של קונספט דומה. ואז הם מגלים שגם הפעם טבע האדם לא השתנה, ושגיטריסטים זה עדיין קליינטורה שמרנית שאוהבת את הכלי הזה לואו-טק. צר לי לומר, אבל חבל על כל אגורה שהושקעה בפרויקט הזה. זה לא אומר, כמובן, שאין נכונות לקבל טכנולוגיות חדשות: גיטריסטים אימצו בשמחה ב-1950 את פנדר עם הגיטרה המאוד עתידנית שלו, ואת ההכלאה המוזרה שהוא הציג שנה אחר כך בין קונטרבס לגיטרה חשמלית ("גיטרה בס"), ובשנות השמונים את הסטיינברגר בלי הדסטוק וכמעט בלי גוף, ויש עוד דוגמאות. גם הרעיון של גיטרה אחת שעושה הכל התקבל בהצלחה עצומה בשנות ה-80 עם הסופר-סטראט, גיטרות עם שני המבאקרים ובאמצע סינגל, עם פלויד-רוז, גיטרות שהיו אמורות להוציא גם לס פול וגם סטראט. אבל גיטרות מודולריות, עם חלקים מתפרקים ומתחלפים, זה מעולם לא באמת הצליח, והיו הרבה ניסיונות כאלה מאז שנות ה-60. גיטריסטים פשוט לא אוהבים את זה. הם קונים גיטרה עם שילוב הפיקאפים שהם אוהבים, או כמה גיטרות, ומעדיפים שהכל יהיה מוברג וקבוע במקום.

תשמע, זה פנדר, זה קרש מנוסר וצבוע יפה ומחובר לקרש אחר עם ארבעה ברגים גדולים. אתה לא צריך פה איכויות בנייה של צ'לו. מצטער שאני גלוי לגמרי אבל זה העניין. לשאלה שלך: הריאישיו מצוינות. גם הריאישיו המקסיקניות. לדעתי אין שום הצדקה לשפוך כסף על קאסטום שופ. זה מוצדק רק אם יש לך כוונה להזמין מהם דברים ספציפיים, כמו פרופיל צוואר מיוחד או אני לא יודע מה. אם בכל זאת הארנק בוער לך בכיס, תקנה וינטאג' אמיתי. אין לו יתרונות מבחינת סאונד, אבל זה כיף לדעת שאתה מנגן על כלי עם היסטוריה, ושה"רליק" איננו רליק אלא באמת בלאי של הצבע כתוצאה מנגינה של עשרות שנים.

נראה לי שענית לשאלה של עצמך, לא?

אז אולי האיבנז תתאים לך, יש לה צוואר דקיק.

נחמד אבל אני לא רואה איך זה שידרוג מעבר לימאהה שלך.

אוקיי תשמעו קטע מטורף. חיפשתי דמואים ביוטיוב איך הדגם הזה נשמע. מצאתי את הדבר הזה. מה מתברר? שזה לא בס "דומה", אלא ממש הבס שאני קניתי. אותו מספר סידורי (שהוא, אגב, המספר הנחמד 10009). הדמו שלה מתחיל אחרי דקה 3:44.

פרוג 70s צרפתי... קצת מזכיר דברים של קינג קרימזון בתקופות מסוימות (סאונד בס מושפע ללא ספק מג'ון ווטון), ובעיקר מזכיר את גונג. ולא במקרה. מאגמה וגונג פעלו באותה תקופה פחות או יותר, היו חברים משותפים בין שני ההרכבים (הבסיסט פרנסיס מוז למשל). לא יודע אם זה התפקיד "הכי מדהים ששמעתי", אתה יודע, אבל בהחלט נהניתי מזה.

שחור 2x

אז גם חלום הילדות הזה עומד להתגשם. קניתי אחת אדומה די בזול, מיפאן. $440. ועכשיו נחכה. הנה מה שכתבתי פה לפני שש שנים:

עשר עובדות על פיווי T40: 1. זאת שבצילום היא מהשנים הראשונות - לפי הפיקאפים (אין blade). אחר כך הוסיפו בלייד באמצע הפסים השחורים, כדי שהמיתרים לא ישחקו את הפלסטיק. 2. למה לפיקגארד יש מיליון ברגים? בגלל שהטופ של הבס קמור, כמו גיטרה arch-top, ולא שטוח כמו פנדר. 3. הן כבדות כמו הגיהנום, 11 ולפעמים 12-13 פאונד (להשוואה, פנדר סבירה זה 9 פאונד, ו-10 כבר נחשב כבד), והמתכנן שלהן אמר לא פעם שזאת הייתה הטעות הגדולה שלו, שגרמה לירידת הפופולריות של הדגם. במשך שנים הוא היה מקבל גיטרות ובאסים כאלה בחזרה ל"שיפור" שבו הוא היה חוצב בהן חללים פנימיים להורדת משקל. זה לא עזר הרבה. זה northern ash כבד, אבל לא זאת הסיבה היחידה למשקל. ההוכחה היא שאם שוקלים רק את הגוף+הצוואר בלי שאר ההארדוור שעליה, המשקל די דומה לגוף+צוואר של פנדר עירומה. מה מתברר? שמה שמייצר הרבה משקל עודף זה ההארדוור ולא רק העץ של הגוף. פיקאפים כבדים וגשר/טיילפיס שהוא משקולת. 4. הצוואר מורכב משתי חתיכות שמחוברות לאורך, והתפר נראה גם באמצע הפרטבורד, לכל האורך. 5. המעגל שלה גאוני. הפיקאפים הם האמבאקר כשהטון חצי סגור, וככל שפותחים טון הם הופכים לסינגל-קויל. ככה הבס לא מאבד ווליום כשסוגרים את הטון. למטה יש שני מדריכי יוטיוב. תקשיבו כמה טוב הבס הזה נשמע. 6. בגלל המעגל הזה שלה, זה הבס היחיד בערך שמסוגל לחקות בצורה סבירה די הרבה באסים אחרים - ג'ז, פרסיז'ן, גיבסון EB3, מיוזיקמן סטינגריי, וגם - דראם רול פליז - ריקנבאקר. יש טבלאות שמסבירות איך לעשות כל בס. 7. הרוב נראו ככה: צבע טבעי, מט, פרטבורד מייפל. אבל היו גם צווארי רוזווד, והיו גם סאנברסט וגם צבועות לגמרי. בין הצבועות בצבע אטום היו כמה עם גוף אלדר במקום ash. זה לא הפך אותן לקלות יותר, כי כאמור עיקר המשקל העודף הגיע מההארדוור הכבד. 8. בהתחלה הייתה התלהבות עולמית, בעיקר אחרי שבגיטאר פלייר - המגזין שהיה אלוהים - הייתה ב-1979 ביקורת עליה שבה המבקר נשפך לגמרי, והדבר היחיד שהוא מצא בה שלא נראה לו הוא שסידור כפתורי הווליום והטון שונה ממה שהוא רגיל בגיבסון לס פול. 9. אבל אחר כך, ובמשך הרבה שנים, לא יכולת לתת אותן במתנה בחינם, בעיקר בגלל המשקל שלהן. אבל בשנים האחרונות יש להן קהל מעריצים חדש, והמחירים מתחיל לאט לאט לעלות, במיוחד עבור הנדירות יותר, כלומר כל דבר שאיננו בצבע של הבס שבצילום כאן - nat/maple. 10. הפיקאפים בדגמי הבס T40 והגיטרה T60 זהים: זה אותו פיקאפ. בניגוד לכל הבס, הפיקאפים שלהן בנפרד די מבוקשים, ועולים לא מעט באיביי.

אה, ידעת שהיא הייתה שלי?

הבס הזאת הייתה פעם שלי, אני יודע שזאת היא לפי המספר הסידורי - 509766. זאת אחת הפרסיז'נים וינטאג' 70s היותר טובות שתוכלו לקנות לעצמכם, תאמינו לי.

המממ... קבל 4 X מכוער (-;

או, בראס נאט זה סיפור הרבה יותר ישן מסמית. אבל הסיפור הוא לא החומר (שממילא משנה רק למיתרים פתוחים), אלא ההפרדה בין שני תפקידי הנאט - הגובה והמירווח בין המיתרים. זירו-פרט מסדר גובה מושלם, ומאחוריו יש נאט שהוא בעצם רק spacer, ואפשר לחתוך אותו כמה עמוק שרוצים בלי חשבון.

אישית, אם הייתי מחפש עכשיו עוד שורט סקייל, הייתי קונה אותה: https://reverb.com/item/19475856-aria-pro-ii-csb-380-cardinal-series-short-scale-bass-1984 אריה יפאנית וינטאג' בת 35. $350 + $100 משלוח + 17% מע"מ = 1,860 ש"ח ויש אופציה של make offer אז כנראה אפשר להוציא אותה גם בפחות מזה.

קרול תמיד טענה שהיא מסוגלת לחקות עם מפרט גם צליל ודינמיקה של פינגרסטייל, אם זה מה שהמפיק רוצה לשמוע. בכל מקרה, היא ממש ממש ממש לא ידעה לנגן עם אצבעות. ראיתי פעם ניסיון שלה להדגים, זה פאתטי, נראה ונשמע כמו ילד שמנסה בפעם הראשונה לנגן בס עם אצבעות.

יפה שיש לו zero fret. זה די נדיר לראות זירו-פרט על משהו שאיננו וינטאג' גרמני משנות השישים. אני לא יודע למה ליאו פנדר (ובעקבותיו כל שאר העולם כמעט) החליט בשנות ה-50 שלא ללכת בשיטה המאוד מוצלחת הזאת, וגזר עלינו ועל חברינו הגיטריסטים התעסקות מתסכלת עם נאטים שחתוכים גבוה מדי (נגינה קשה וזיוף בשריג הראשון, אופייני לכלים סיניים) או נמוך מדי (זמזומים בלתי נסבלים). זירו-פרט מאפשר גם להרחיב קצת את החריצים בנאט (יותר נכון, ב-string spacer) בלי להסתכן בהעמקת החריץ יותר מדי, תופעת-לוואי מעצבנת שמתרחשת יותר מדי פעמים.

זה דבר די מוזר. במשך הרבה מאוד שנים פנדר לא ייצרו מוסטנג בס בכלל. ועכשיו פתאום יש לא פחות מ-5 אפשרויות! אמריקן פרפורמר, ג'סטין מלדל ג'ונסן סיגנצ'ר, מוסטנג PJ, סידרת הווינטרה החדשה, וסקוואייר קלאסיק. כנראה שפנדר מוכרים הרבה מאוד מהן. אני מניח שאתה מתכוון ל-Vintera. האמת נראה לי שכמעט 5,000 ש"ח ($950 בארה"ב פלוס משלוח ומע"מ) בשביל שורט-סקייל מקסיקאית, זה קצת יותר מדי.

נשמע מעולה. מאוד משמח שיוזמה כזאת התממשה, והדר יצאה מלכה לגמרי.

לקלינגהופר יש גירסה יותר משוכללת של הוומיט, שבה גם שרים את שמות המרווחים. מתחיל ב-7:27

כבר השתעשעתי פעם בבניית בס החלומות. כלומר של אחד החלומות, כי יש לי הרבה חלומות. התוצאה הייתה הפרטלס הזאת, והיא באמת משהו שקשה להאמין. צוואר פנדר 70s עם הרוזווד הכי יפה שראית בחיים, גוף מוזמן ממארק ג'ני שחיפש עד שהשיג גוף ash ששוקל רק 5 פאונד וצבע אותו בפאטרן הברסט של פנדר משנות ה-70, פיקאפ P טונריידר, אלקטרוניקה V/B/T בלי הלחמות (ובלי צורך בהארקה) של רישטר.

זה לא אותו דבר. אימון גופני אפשר לעשות בלי לחשוב. במוזיקה התרגילים חייבים לקשר בין המוח לשריר. גם תרגילים "בוני שריר". תחשוב על רוטינת האימון הכי ידועה בקונטרבס, vomit. זה תרגיל מייגע, שכשעושים אותו כמו שצריך לוקח 30-40 דקות, שנועד לאמן את "זיכרון השריר" לכל שיפט שיופיע לך בתווים, גם שיפטים רחוקים, מכל אצבע לכל אצבע, בכל הסולמות, בשני הכיוונים. וצריך לתחזק את זה כל יום מחדש. אבל בלי אוזן יש בזה אפס תועלת. הבאתי את הדוגמה הזאת כי ה-vomit הוא לא תרגיל מוזיקלי - למעשה שמו מתאר לא רע את התחושה - אלא תרגיל אימון שרירים. אבל זה אימון למטרה מוזיקלית.

גם אם היה לך בס באוניברסיטה (80-90 יורו מסדרים לך את זה), אין שום תועלת בזה. המוח שלך צריך לשמוע מה שהאצבעות עושות. אתה לא צריך אימון כושר (אלא אם כן האייטיז חזרו ואתה גיטריסט בלהקת שיער נפוח וטייטס).