lukatch

ג'ו אוסבורן נפטר, בן 81, מסרטן הלבלב. כדרכם של צדיקים, מת ביום שישי. חוץ מהכל, הוא היה הבסיסט הראשון שניגן על פנדר ג'ז בס. בשנת 1960 הוא הזמין מפנדר בס, היה אז רק דגם אחד, והוא מאוד הופתע כשפתח את הארגז וראה שם דגם שלא הכיר, עם שני פיקאפים. https://www.youtube.com/watch?v=4vaIBZCLUQU&list=PL8lurQgG-NyEdWTuHYjmS3op5bqv1rV7V&index=51

סמית נק-תרו? לא בטוח. אגב, אם ריקנבקר פעם יוציאו 4001 עם צוואר בולט-און, אני אקנה אחת. והם היו כל כך קרובים! ה-4080 הייתה בולט-און, ולא שמעתי את גדי לי מתלונן.

כל הגיטרה הזאת שפנדר תיכנן הייתה מאוד לא אלגנטית. הרעיון לחבר את הצוואר עם פלטה של ארבעה ברגים היה בתקופה ההיא רעיון ברברי. חציבה קדמית לא מדויקת וכיסוי כל הבלגן על ידי לוח פלסטיק, כנ"ל. גם הגשר שלו היה מביש מבחינה אסתטית, ולכן הוא כיסה אותו בכל הדגמים על ידי כיסוי כרום מבריק. אז אם זה עבד, זה עבד. השים לא היה בעיה. הוא היה פיתרון טוב, ולא פחות אסתטי משאר הגיטרה. אני לא יכול לספור את כמות הפעמים שנתקלתי בזווית צוואר לא טובה בכלים של נק-תרו (ריקנבאקר ברוב המקרים) או צוואר מודבק (גיבסון, הופנר וכו') ואמרתי, אוי כמה שזה היה קל לסדר את זה אילו רק היה שם בולט-און. ובריקנבקר כבר ראיתי אנשים שחצבו בגוף בשביל לשקע את הטיילפיס/גשר כמה מילימטרים לתוך הגוף. זה פיתרון גרוע אבל לפעמים הוא היחיד. המשמעות היא ירידה בטנשן של המיתרים לרמות שהם מרגישים כמו גומייה ו"בורחים" מהגשר כשאתה מנגן פחות עדין. בולט-און זה פטנט גאוני. כאמור, כבר ניסו להנדס את זה בשנות ה-70 עם בורג שמשנה את הזווית, אבל עדיין השים הוא הדרך הטובה ביותר.

למשורר קראו קלארנס ליאו פנדר והוא השתמש בשימים.

שים זה לא רק הפיתרון הקלאסי אלא גם הפיתרון הנכון. כי הבעיה היא זווית צוואר לא נכונה. בשנות ה-80 היו הרבה ששהשקיעו את הגשר לתוך הגוף, בעיקר כאלה שהתקינו גשר באדאס על פנדר וגילו שהוא גבוה מדי, והרבה באסים וינטאג' הושחתו ככה. השקעה של הגשר לתוך הגוף מייצרת בעיה אחרת: זווית שבירה קהה מדי מעל הגשר, שמאפשרת למיתרים לברוח לפעמים מהחריץ ב-saddle, וזה גם מוריד יותר מדי מהלחץ כלפי מטה של המיתר על הגשר. זה לא טוב לצליל של הבס. לקרול קיי האגדית היה פיתרון אחר לזה - היא תמיד הייתה לוקחת את ה-saddles עד הסוף אחורה, בשביל לחדד את זווית השבירה ולתת למיתרים תחושה יותר טייטית. התוצאה כמובן היא אינטונציה דפוקה, אבל קרול לא מחזיקה הרבה מאינטונציה, מה גם שהיא לא הייתה מנגנת גבוה, ואתה מוזמן לחפש אצלה זיופים. זה בגלל שאתה שם shim עבה מדי. טעות נפוצה. זה הרי טריגונומטריה פשוטה. העובי של ה-shim צריך להיות כזה שאחרי הרכבה וכיוון, ה-saddles בערך באמצע המהלך של הבורג. ניסוי וטעייה ותיקון, לרוב זה דורש כמה פירוקים והרכבות של הצוואר. פנדר בשנות ה-70 (74-80) הכניסו לנק פוקט בורג שמכוון את הזווית. זה היה קיים בסטרטוקסטר, טלקסטר דלוקס, טלקסטר בס וג'ז בס. מהטלקסטר הרגילה ומהפרסיז'ן הם חסכו את זה. בשביל זה הם השתמשו בפלטה של 3 ברגים במקום 4, וזה לא היה פטנט מוצלח כי הצווארים בגיטרות האלה בורחים הרבה הצידה ואינם יציבים, ולכן ב-1980 הפסיקו עם זה וחזרו לפלטת 4 ברגים, עם shim לפעמים כשצריך, כמו פעם.

בגשר של וורוויק יש לדעתי יותר מדי אפשרויות. אינטונציה זה כמובן חשוב (לא באופן מופרז אבל זה כבר דיון אחר). וגובה המיתרים, זה הכי חשוב. הבעיה היא שיש אנשים שמשחקים עם זה בשביל להימנע מזמזומים, ולא דואגים שכל המיתרים ייצרו קשת שמתאימה לרדיוס של הפרטבורד. אז אתה מתקן בעיה קטנה ויוצר בעיה גדולה. כיוון המרווח בין המיתרים - זה לדעתי מיותר. בהנחה שהבס מתוכנן טוב ולא מדובר באיזה זוועה סובייטית משנות ה-70, לא הייתי מאפשר למשתמש לשחק עם זה. תגדיל את המרווח מתוך הנחה שיהיה יותר קל לנגן אצבעות, פתאום חלק מהמיתרים לא נמצא בדיוק מעל המגנט בפיקאפ, ועכשיו הבס לא נשמע מאוזן. בקיצור, לא כל דבר צריך לאפשר למשתמש לעשות, כי יש הרבה אידיוטים בעולם וצריך להגן עליהם מפני עצמם.

כל סטאפיסט סביר יודע לעשות סט-אפ לפלויד רוז, אז אני מניח שגשר של בס וורוויק לא יכול להיות סיפור מאתגר בשום צורה.

איך שפגשתי את גדי סרי אמרתי, זהו, כאן ועכשיו אני מכריח אותו לפתור את זה אחת ולתמיד. הוצאתי טלפון ואמרתי להם, לספור לי את הברייק בבקשה. העולם מחכה לתשובה מוחלטת.

שלחתי לרונן וידאו קטן של גדי סרי, הפרקשניסט של מתי כספי ב-37 השנים האחרונות, מדגים לי איך לספור את הברייק. אני לא יכול להעלות את זה משום מה.

אוקיי, הבאת את "מערבה מכאן", אז עכשיו חידון. הברייקים ב-0:46 ו-1:49, איך הם ספורים? קודם כל - מה המיקצב, ואחר כך - איך כותבים את זה.

כולל משלוח ומע"מ בסביבות 1,900 ש"ח

אוהד אינגר זה הבחור ההוא שיש לי את הגרטש 6070 שנת 1964 שלו, רק אומר (-;

יובל, אין לי מושג חוץ מזה שאלה באמת דיכנה וגיורא קנת בצילום, ולא נראה שדיכנה מכיר את הליין המוקלט או עושה איזה מאמץ להיראות כמו מי שמנגן אותו. ואת צביקה, כמו שאתה מבין, כבר אי אפשר כל כך לשאול.

http://www.mjtagedfinishes.com

גמרתי להרכיב היום. צוואר פנדר 1978 פרטלס מקורי (בלי סימנים), עם המפתחות המקוריים גוף MJT בהזמנה - ash, קל מאוד (4lbs), סנברסט כמו פנדר 70s, מדיום רליק גשר פנדר ישן פיקאפ P של Tonerider פיקאפ J פורק ע"י @RT מפנדר יפאנית מעגל V/B/T (מאסטר ווליום - באלאנס פיקאפים - מאסטר טון) ללא חוטים - הכל מעגל מודפס, של Richter הכל, כולל עלויות משלוח ומע״מ, הסתכם ב-4,150 ש״ח

1+ מה שמוריס כתב.

ראיון שערך איתו טוני בייקון (שחתום על כמה ספרים מצוינים בנושא ההיסטוריה של הגיטרות) ב-1994, כלומר לפני 23 שנה, ובכל זאת, מעניין מאוד. שבו לקרוא. על חייו כבסיסט, אפילו על בחירת הכלים שלו. במיוחד הופתעתי מזה שהוא מתייחס די בזלזול למה שהוא ניגן בתקופת Wings, שהיא לדעתי הפרטית השיא שלו כבסיסט. אבל הוא - ככה מתברר - חושב אחרת. כמובן סרג'נט פפר וראבר סול הם בעיניו השיא שלו על בס. שאלות כמו איך הוא "נתקע" עם בס ב-1960 ואיך זה התחלף בתחושת גאווה על היותו הבסיסט; מה הוא באמת חשב על סטיוארט סאטקליף, הבסיסט הראשון של הביטלס; למה בכל שיר של הביטלס יש סאונד בס אחר (שמתם לב לזה? זה בכוונה); האבולוציה של תפקידי הבס בביטלס וההשפעה העצומה של ג'יימס ג'יימרסון ובריאן ווילסון; למה הוא שם את ההופנר בצד בתקופת Wings (התשובה יותר פסיכולוגית ממוזיקלית); על השיפוץ המאסיבי שמנדולין בראדרס עשו להופנר ב-1993; המעבר מההופנר לריקנבקר; תהליך ההחלטה להמשיך ולנגן בס ב-Wings; הסיבוב הארוך שהוא עשה מתפקידים פשוטים למורכבים יותר ויותר - והדרך בחזרה לתפקידים פשוטים; ועוד כמה. https://reverb.com/news/interview-paul-mccartney-on-his-life-as-a-bassist

צלב, כמו בכל הפנדרים מהתקופה שאין להם bullet בהדסטוק.

כן. אבל היא כל כך יפה, שאפשר לבכות. למרבה הצער היא נשמעת די זוועה. מה שהביא לזה שבניגוד לניסיונות הדיוק ההיסטורי של פנדר בדגמי הריאישיו שלהם, אצל גיבסון זה ממש לא נשמע כמו המקוריות. בגלל שהיום (שוב, בניגוד לפנדר או ריקנבקר) הם לא היו מצליחים למכור בס שנשמע כמו EB3 מקורית. הפיקאפים נראים דומים מבחוץ, אבל מתחת לכיסוי מסתתרים פיקאפים קראמיים +TB מודרניים, כמו אלה שגיבסון שמים כיום על הטי-ברד. והם כבר מוציאים סאונד בס שמיש בן זמננו.

78' יפה ומקורית באיביי, $600 http://www.ebay.com/itm/182833559167

על מיוזיקמסטר 78' אל תשלם יותר מ-700-800 דולר. ורק מקורית לגמרי. אני שמח שאת שלי קניתי עוד כשזה היה בטווח של 250-300 דולר. SG זה אכן גוף מאוד יפה אבל עם צוואר של בס זה יהיה neck-heavy באופן מאוד מורגש, אין הרבה לאן לברוח מזה. זאת הבעיה בכל הצורות של גיטרה שעשו להן גירסת בס. לכן, אגב, כשליאו פנדר עשה גירסת בס לטלקסטר, הוא הוסיף לה "קרן" עליונה בשביל להביא את כפתור חיבור הרצועה אל מעל שריג 12, שזה המקום שמאפשר באלאנס נוח בעמידה עם רצועה.

ה-EB0 של אפיפון היא איומה, פיקאפ חסר דפינישן, ויש לה נק-דייב מטורף. מאלה שניסיתי, שנייה אחת עם רצועה ואתה מוריד אותה ממך. זה פשוט בלתי נגין בעמידה. לגבי המיוזיקמאסטר, זה לא בדיוק פיקאפ של סטראט אלא של גיטרה מיוזיקמסטר, יש שם מתחת לפלסטיק האטום 6 מגנטים. זה נותן עבודה מצוינת כפיקאפ בס. חוץ מזה: מכיר ריקנבקר? פיקאפ טוסטר? קלאסיקה מארץ הקלאסיקות, כן? אז זה אותו פיקאפ (עם 6 מגנטים) שהם שמים בגיטרות וגם בבאסים, מאז ועד היום וכנראה גם מחר. מכיר גיבסון EB6, שתי הגירסאות? גם הסוליד וגם הנפח? אז זה PAF כמו של לס פול, אותו פיקאפ. לעולם לא תנחש שזה לא "פיקאפ בס" ייעודי. מכיר פיקאפ SuperTron של גרטש? אותו פיקאפ על הגיטרות ועל הבאסים. Peavey T40 - אחלה בס - אותם פיקאפים כמו על התאומה שלה, הגיטרה T60. תאמין לי שאין רבע בעיה עם הפיקאפ של המיוזיקמסטר. הוא נשמע יותר טוב מהפיקאפ של המוסטנג עם 4 מגנטים. יש אנשים שמחליפים את הפיקאפ הזה בהמבאקר הוט-ריילז של סימור דאנקן, שהוא בממדים של פיקאפ סטראט, ויש לו שני מגנטים בלייד ארוכים. לדעתי הפיקאפ המקורי נשמע יותר טוב. אני לא אכנס לכיס שלך, אבל גם מבחינת שמירה על ערך (או עליית/ירידת ערך), ממש אי אפשר להשוות בס קוריאנית חדשה לבס פנדר וינטאג' 70s אמריקאית. והנה שלושת ההופנרים שלי. משמאל לימין: 65', 60', 64'. השתיים הקיצוניות, זה פיקאפ 4 מגנטים. האמצעית, שנת 1960, זה פיקאפ 6 מגנטים, זהה לזה שהם שמו על הגיטרות. רוצה לנחש מי מבין השלוש נשמעת הכי טוב?

אחלה ראיון. הוא כזה איש מקסים. ראיתי גם קצת את הראיון עם מיקי גבריאלוב. הם כולם (גם אלי מגן) נהיו בסיסטים דרך גיטרה, ואז היה צריך בסיסט, ונו יאללה ננסה, הסיפור הרגיל. מצד שני גם קרול קיי ופול מקרטני, למשל, אז כנראה שזאת דרך בסדר גמור. או לפחות הייתה כזאת בשנות השישים.