lukatch

לא הייתי משחית דקה או שקל על זה. לא מבין מה התועלת. מנגנים, אז משתפרים. אתה לא צריך שרירים של אתלט באצבעות. אני תמיד נזכר במלחין רוברט שומאן שהשתמש במכשיר לחיזוק גמישות האצבעות של פסנתרנים, שבסופו של דבר גרם לו לדלקת ושיתוק באצבע ובעקבותיה חיסול הקריירה שלו כפסנתרן מבצע. אגב, טענת ממציא המכשיר, to render them [the fingers] independent of each other, היא בלתי אפשרית מבחינה האנטומיה של כף היד.

אין דרך לדעת במאה אחוז. זה סיכון מחושב. יהיה מע"מ על הבס+ המשלוח, כלומר כולל הכל זה יסתכם בסביבות 2,900 ש"ח.

השאלה היא מה יהיה השימוש שלה. אם זה בתור כלי שלישי-רביעי, משהו שמונח בחדר חזרות או בבגאז' של האוטו או במשרד, אז סבבה בשביל המחיר, בהנחה שעם סט מיתרים סביר וסט-אפ מהיר היא תהיה במצב נגינה. אם זה בתור כלי ראשי, פחות. בכל מקרה הייתי חושב עליה בתור כלי as-is, לא בתור פלטפורמה לשידרוגים. לא הייתי מבזבז עליה פיקאפים חדשים, למשל.

ראיתי וידאו עם רון ת'ורן, מאסטר-בילדר בקאסטום שופ של פנדר. האיש שיכול לבנות לעצמו את הקאסטום-שופ של החלומות, מה שבא לו, ויותר מאחת, מהחומרים הכי טובים שיש, עם הכישורים של בוני הגיטרות הכי טובים שיש לפנדר, האנשים שבונים גיטרות ובאסים לאריק קלפטון וגדי לי - על מה הוא מנגן בבית? מה הגיטרה מס' 1 שלו כבר 32 שנה? סקווייר סטראט (יפאן) 1985. יש לי סקווייר טלקסטר 84', גם יפאן כמובן, ואני יודע בדיוק על מה הוא מדבר. זהו, אפשר להמשיך לדבר על באסים פנדר קאסטום שופ באלפי דולרים.

הפיל של ווישבון אש הוא אחר ולא נשמע לי פחות טוב או פחות כיף. לקחו את זה קצת יותר לפרוג. ולא שזה אומר משהו ערכי, אבל הרבה יותר אנשים הכירו את הגירסה שלהם לעומת המקור.

ליין יפה מאוד לדעתי, מבוצע עם צליל בס שאני הכי אוהב. כן, טכניקת מפרט מוזרה, יותר נכון picking pattern מוזר. אבל נשמע טוב. במקור זה ליין בס של אורגן (בס פדאלים). הנה המקור - בראדר ג'ף מקדאף עם ג'ורג' בנסון.

זה כמעט קוד אצלם: 57 = מייפל בורד, 62 = רוזווד בורד.

אתה צודק בעניין הנובים הקונצנטריים.

הבן הקטן שלי שמסיים י"א עכשיו, גם הוא בסיסט, והוא חושב דברים דומים מאוד למה שכתבת. הוא יסיים את הלימודים ויעשה בגרות. היא לא תהיה מבריקה, כי את רוב הזמן שלו הוא משקיע במוזיקה, לא מגיש עבודות, לא מכין שיעורים, מורידים לו ציונים על זה, לומד לכל היותר יום אחד לפני בגרויות. לא הייתי מאושר מזה בהתחלה, רבתי איתו, אבל אני בסדר גמור עם זה עכשיו. אמרתי לו שחשוב שתהיה תעודת בגרות בשביל להתקבל ללימודי מוזיקה בחו"ל, בברקלי למשל. בשביל רימון לא צריך בגרות, אבל זה רימון, ובשביל להיות הכי טוב שאתה יכול להיות, תשאף ללמוד מוזיקה במקום הכי טוב שיש ולהכיר ולעבוד עם האנשים הכי טובים בתחום. אם בסוף תחליט אחרת, תמיד אפשר לשפר בגרויות. זה יותר קשה אבל זה אפשרי. האוניברסיטה תהיה שם תמיד, אם תחליט מתישהו כן ללכת לשם ללמוד משפטים או משהו. אבל עד אז, אם ברור לך שמה שאתה רוצה לעשות בחיים זה מוזיקה, באופן מקצועי, אז תתמקצע בזה. תעשה את זה הכי טוב שאתה יכול. כלכלית תמיד מסתדרים בסוף. בינתיים שב ותלמד לקרוא תווים כמו נאצי, פרימה ויסטה, תיאוריה, פיתוח שמיעה, כל מה שאתה יכול. לך למורה הכי טוב שאתה יכול. מורה לג'אז, אני מתכוון. וגם שיעורי פסנתר, זה חשוב.

כמה רצו במרום? 2,000 שקל קונים לך פנדר פרסיז'ן 70S יפאנית, בת 26, נראית מיליארד דולר וכנראה גם נשמעת ככה, 2,500 כולל משלוח. לדעתי אין דיל יותר טוב מזה בכל האינטרנטים. https://www.ebay.com/itm/264193337494

אני הייתי מעדיף מילה נייטראלית יותר, שינויים, ולא "שידרוגים". גם בגלל שאיך שלא תסתכל על זה, השינויים האלה מורידים את הערך הכספי של הבס באופן משמעותי.

ה-8 זה לא קפיצה של 100K אלא שנת 1978

אני רק 7 הפרש ממנו. הג'ז בס שלי היא S 739034 של מרקוס 7 אחרי - S 739041

ואפשר גם בהרבה פחות - גירסת הסקווייר המצוינת (מניסיון של חבר מפורסם), $430 שהם 1,550 שקל https://www.ebay.com/itm/303159251113

אוקיי, לפעמים ישן זה נורא.

לייקלנד דקייד בס 6 (מכוון כמו בס VI וינטג' - EADGBE כמו גיטרה, אבל אוקטבה מתחת). שורט סקייל ("30), סוניק בלו - אחד הצבעים הסטנדרטיים של הדגם. $4,000 למתעניינים https://www.lakland.com/product/usa-series-decade-6/

גם לידיד המחלקה מרקוס מילר יש 77' לא רעה, וגם לי - סליחה שאני מכניס את מרקוס ואותי באותו משפט - יש 77' (עם גוף 75', סיפור ארוך, בפעם אחרת) מצוינת. כמובן שיש חריגים כמו אלה, אבל ככלל, מה לעשות, 1977 לא הייתה שנה משהו בפנדרים. 1966 לעומת זאת, מניסיוני האישי, היא שנה חריגה לטובה בג'ז בס. יצא לי לנגן על לא מעט 1966 וכולן היו סטרדיווריוס. לעניות דעתי זאת השנה הכי טובה לג'ז בס - למרות שזה שנה אחרי תקופת CBS ולכאורה אני אמור להתלהב מהן פחות. בפרסיז'ן, גם זה מניסיוני (44 שנים מנגן בס, לא לזלזל בבקשה ), 1969 היא שנה שדי בטוח שתיפול בה על בס מדהימה, וגם פה זה כבר בתוך תקופת CBS. הן עדיין בנויות זהה לפרה-CBS, חוץ מהפיניש (פוליאסטר, אבל לא שיכבה עבה מדי) והטי-וי לוגו. גוף קל, פרטבורד רוזווד כהה מאוד (לא יודע למה אבל הם נשמעים הכי טוב), והפיקאפים מ-69' עד 80' הם הגריי-בוטום, שבעיני הם הפיקאפים הכי טובים של פנדר אי פעם - כן, יותר מהפרה-CBS.

ברור שכל מקרה לגופו. אבל עדיין יש ירידה כללית באיכות של פנדר בחצי השני של שנות ה-70, עד כדי כלים בלתי נסבלים ב-1979, ואי אפשר להשוות את הכלים האלה לכלים של שנות ה-60. הייתה לי סטראט 79' שהייתה הגיטרה הכי גרועה שניגנתי בחיים. כבדה בטירוף, צליל סתום ודקיק. הייתה מקורית לגמרי, אגב.

מה זה בדיוק "שנות השבעים"? בפנדר יש 72-73 שזה כמעט זהה לפרה-CBS מבחינת איכות, משקל וכו' (חוץ מהגימור עם לכה פוליאסטר לא היו הבדלים מאוד משמעותיים) ויש 1979 שזה אסון, כלים כבדים, סתומים ומתים, גופים לא נוחים עשויים northern ash ששוקל כמו פלדה, ועם בקרת איכות שהלכה לישון. גם גיבסון בשנות ה-70, שנות נורלין, לא היו 59' סנברסט...

גיג בג פנדר על שמי בבקשה... תודה

כי המגברים השתנו מאוד והגיטרה (סוליד-בודי) כמעט שלא. אגב, מרשאל זה כן עיצוב שהוא אל-זמני. יש אינסוף מגברים עם האסתטיקה של מרשאל. כמה עובדות קטנות על מרשאל: 1. ג'ים מרשאל היה מורה לתופים שהתחיל לבנות מגברים באנגליה כי על היבוא מארה"ב היה מכס כבד, והמגבר שלו התחיל כהעתקה של פנדר. 2. הבוקסה העליונה בסטאק, זאת עם השיפוע? יש מיליון תיאוריות על הפרוג'קשן של הצליל, אבל תכלס ג'ים הקשיש עיצב את זה ככה רק בגלל שזה נראה לו לא אסתטי כשמגבר צר עומד על בוקסה רחבה, אז הוא הצר את החלק העליון. שיקול אסתטי בלבד. ואגב שיקולים אסתטיים בלבד - פנדר המציא את הפרטבורד מייפל כי בלונד היה צבע מאוד חדשני אז, הטלקסטר הייתה בהתחלה רק בבלונד, והוא אמר לעצמו, אתם אוהבים בלונד? אני אעשה לכם אפילו את הצוואר בבלונד... לא היה לו שום שיקול של צליל בזה, רק בשביל הצבע הבהיר של המייפל שהוא חשב שיעזור למכור את הגיטרה. ובחזרה למרשאל: 3. הנדריקס בא אליו פעם (הוא היה המורה של המתופף שלו מיטש מיטשל) כשרק הגיע לאנגליה ואמר לו, תן לי מגברים בחינם, אני אעשה אותך מפורסם בכל העולם, זה ישתלם לך. מרשאל צחק וחשב שהבחור קצת שחצן, ולא נתן לו כלום. הדבר הבא שג'ים מרשאל זוכר זה את הנדיקס מהמם את העולם בוודסטוק ועל הבמה קירות של רמקולים עם השם שלו... הנדריקס 'קיים את את ההבטחה, גם אם לא קיבל תמורה. הוא זה שפתח לו את השוק העולמי.

דווקא יש הבדל עצום בין העיצוב של פנדר לזה של גיבסון. פנדר הלך פונקציונליות ואסתטיקת ספייס-אייג' עם הרבה כרום מבריק וצבעים של תעשיית הרכב. גיבסון, לעומת זאת, היו אולטרה-שמרנים ועשו העתק סולידבודי מוקטן של גיטרת ג'אז נפח בת 25 שנה (באותו זמן), כשהחדשנות העיצובית היחידה היא הצבע - זהב, אבל גם פה מהר מאוד הם חזרו לסאנברסט הקלאסי שלהם. רק 8 שנים אחרי פנדר הם העזו לעשות משהו שונה, הפליינג V והאקספלורר, שלא הצליחו והייצור הופסק, ואחר כך הפיירברד/תאנדרברד.

צריך להגדיר מה זה "טוב". האם זה נשמע יותר טוב? לא בהכרח. יש כאלה שכן ויש כאלה שלא. כינור שנבנה רע לפני 200 שנה לא יישמע יותר טוב גם עוד אלף שנים. כשאנחנו מדברים על גיטרות ובאסים, הייתה תקופה שבה הם נבנו נהדר על ידי מפעלים כמו פנדר וגיבסון ובונים כמו ד'אנג'ליקו, ד'אקוויסטו, או סטרומברג, והכלים האלה משביחים עם השנים מכל מיני סיבות ("התייבשות" איננה אחת מהן כי אין התייבשות של העץ). כלים יפאניים מאותה תקופה נבנו מזבל והם לא השתפרו כמובן. אחר כך בשנות ה-70 הייתה ירידה דרמטית באיכות של פנדר (תחת CBS) וגיבסון (תחת נורלין), והיות ששתי החברות האלה שלטו בשוק הגיטרות המקצועיות, התחילו לשים לב שהישן הוא יותר טוב. מכאן זה מגיע. רק בשנות ה-80 התחילה חזרה לסטנדרטים גבוהים. המגמה הזאת בשוק הווינטאג' הביאה לעליות מחירים של כלים ישנים גם כשהם היו פחות טובים מהחדשים (ריקנבאקר זאת דוגמה ברורה. משנה לשנה הכלים שלהם יותר ויותר טובים. לישנים יש רק חסרונות). אבל יש עוד גורם והוא עניין הווינטאג' עצמו. אנשים אוהבים לנגן על כלי עם היסטוריה. בדיוק כמו שיש שוק וינטאג' של רהיטים. הרי הספה מהביטאט יותר נוחה, אבל הספה הוויקטוריאנית מספרת סיפור. חלק מהסיפור הזה קשור לנגנים ספציפיים. לג'ימי פייג' הייתה לס פול 1959 או 60' שהוא קנה ב-1969 מג'ו וולש והיא הפכה לגיבסון מס' 1 שלו. אז הכי קרוב לחוויה של להיות ג'ימי פייג' או לנגן על הגיטרה שלו, יהיה להשיג גיטרה זהה מאותה שנת ייצור (בהצלחה עם זה: לס פול סטנדרט 59' גם בלי ההקשר של לד זפלין וג'ו וולש תעלה בסביבות 600-700 אלף דולר, אם תמצא אחת בכלל). ואנשים אוהבים להרגיש קרובים לגיבורים שלהם. הופנר 500/1 שנת 1963 עולה הרבה יותר משנת 60' או 65', בגלל מקרטני (ובגלל שהופנר היו משנים פיצ'רים כל שנה ובאמת יש הבדל בין השנים), וריקנבאקר 64' עולה יותר מ-1959, שוב, בגלל שזאת השנה של DA23 של מקארטני. בניגוד לרהיטים, או מכוניות וינטאג', בגיטרות יש לזה משמעות גם לצליל עצמו, כי כשהנגן מאוהב בגיטרה שלו, מסיבות רציונליות או סנטימנטליות - זה לא משנה - הוא מנגן עליה יותר טוב. ובאופן לא תמיד מודע, הוא ייטה לחשוב שהגיטרה שהוא אוהב גם נשמעת יותר טוב. ואז היא באמת תישמע לו יותר טוב. אני אוהב וינטאג' וברור לי שיש גיטרות חדשות שבנויות יותר טוב ונשמעות מעולה. אבל אני אוהב שלגיטרות שלי יש היסטוריה, כמה שיותר היסטוריה, ולכן בשבילי ישן הוא בהחלט יותר טוב. כי בסוף זה מוזיקה, לא הנדסת חשמל.

יוזמה יפה מאוד. אם זה ייצא לפועל, את תהיי יקירת המיגזר.

שני סטים תומסטיק-אינפלד שיושבים כבר בערך 4-5 שנים על שתי הופנרים. כמה דקות בסיר מבעבע עם מים רותחים וקצת סבון כלים, די הרבה טינופת יצאה משם, אין לי מושג איפה היא התחבאה כי אלה מיתרים עם שטח פנים חלק. המים ממש נהיו חומים. לצליל חזר הרבה brightness - קצת יותר מדי בשבילי, אבל תוך כמה חודשים הכל יסתדר. עד אתמול חשבתי שפלאטס זה לכל החיים ולא צריך לעשות איתם כלום.