lukatch

וגם זאת מעניינת - אותו מחיר בערך (6,400 ש"ח ואופציה להציע פחות) - פרסיז'ן 1975 בצבע "מוקה" (רשמית קראו להן וולנאט אבל זה לא וולנאט אלא ash עם צבע חום שקוף), פיקאפ ואלקטרוניקה לא מקוריים. כלי בן 44 עם היסטוריה. https://reverb.com/item/25553335

היי, מצאתי לך! פרסיז'ן 1979 (הורכבה ב-1982, מאחרונות דור הטי-וי לוגו) יפהפייה, מקורית במצב מדהים ושוקלת רק 8 וחצי פאונד. $1,895 ( = 6,640 ש"ח) ויש אופציה להציע פחות. ובניגוד לקאסטום שופ, זאת השקעה טובה כי הערך עולה משנה לשנה. https://reverb.com/item/20812265

יש לה פה סטראט 82' מדהימה, ריאישיו 57' אולי הכי טוב של פנדר אי פעם חוץ מהקאסטום שופ טיים מאשין הראשונות. שכחתי שהיה לה אותה.

צודק. אם אתה עדיין מחפש וינטאג', ובא לך להתייעץ, אני לרשותך. יש משהו נחמד בלנגן על בס שיש לו קצת היסטוריה. כעיקרון, ממליץ לחפש פרסיז'ן מהחצי הראשון של שנות ה-70, כלומר לא אחרי 76', ושזה יהיה כלי מקורי בלי סיפורים. תתרחק מריפיניש. פיקאפ לא מקורי זה לא עניין גדול - בשנות ה-70 המון אנשים זרקו את המקורי ושמו דימארזיו, והיום עדיין קל יחסית למצוא פיקאפ גריי-בוטום מקורי. תמיד תברר משקל, ולעולם אל תיקח משהו ששוקל מעל 9 פאונד.

מי דיבר על פולרפלאסט? פוליאסטר זה דבר אחד ופולרפלאסט זה דבר אחר לגמרי.

אני עומד לחלוטין מאחורי הקביעה שלי: מה שיש לך שם זה גוף 68' לכל המוקדם, 69' לכל המאוחר, בלי מספר. אני עובד עם עובדות ונתונים, לא עם אמונה.

וואו שחר, האוסף שלך נראה נהדר, ועכשיו כשקראתי את הטקסטים אני מרגיש שאני גם מבין אותו.

אני בטוח שזה ככה. רק רציתי שהפרטים יהיו מדויקים ככל האפשר, כי יש לזה הרבה משמעות, ובכלים כאלה המחיר הוא כמעט אך ורק לפי ערך אספני כמעט בלי הפרמטר של איכות הכלי עצמו. ולכן חשוב לדייק במיוחד כשמדובר ב-parts bass כזה. בגיטרות וינטאג' אתה יכול לקבל הערכת מחיר מג'ורג' גרוהן, שמקובלת בעולם האספנות כפסיקת בית המשפט העליון, בלי שהוא אפילו יראה אותה: הוא אומר לך איזה פרטים הוא צריך ואיזה צילומים הוא רוצה לראות, ועל סמך זה הוא קובע מחיר. הוא אפילו לא שומע אותה, כי בשביל הערך הכספי שלה זה לא משנה.

וגם להזהיר מראש, שניקח איזה ואליום קודם, שלא נקבל דום לב, מה זה הטופ המדהים הזה?!

אני לא יודע איך ומתי B&G הם סמכות לאישור אותנטיות של חלקים של פנדר. בוא תלך איתי רגע, נעשה את זה לאט ובשלבים. אם היה מספר סידורי, היה יותר קל (בהנחה שהפלטה מקורית), אבל אין. אמורה להיות פה F-plate ממוספרת, אבל הפלטה חלקה לגמרי. אז נציין מיד שהפלטה היא חלקי חילוף, נשאל לאן ובעיקר למה נעלמה הפלטה המקורית ועל איזה גיטרה היא מורכבת היום והאם הבעלים הנוכחי שלה מודע לזה שהפלטה שלו הגיעה מגיטרה אחרת, ומכאן נתקדם לפי פיצ'רז: הגוף והפיקגארד הם בוודאות פנדר ישן. הפיקגארד מתאים בפאטרן שלו לסוף שנות ה-60, הוא שלם לגמרי (רובם עם שפיצים שבורים/סדוקים) ויפה שיש לו את פלטת הסיכוך. הפיקאפ נראה טוב, לא יכול להגיד כלום מעבר לזה. הגשר הוא לא 66 - אז זה עוד היה הגשר עם החריצים בסאדלס, וגם שנה אחרי, אז הגשר שנראה בצילום הוא 68'+. כמה ישן הגוף? קשה לדעת במדויק, אבל מה שכן אפשר להגיד הוא שהצבע נראה פוליאסטר, בעיקר לפי הרליק האופייני לפוליאסטר - ירדו הקלירקואט (לכה) והצבע אבל השפשוף לא מגיע לעץ עצמו, שנשאר בהיר ו"חדש" בגלל שכבת הפוליאסטר. השברים בצבע ליד הפוקט נותנים רמז נוסף שזה פוליאסטר ולא ניטרו. כלומר שהגוף הוא 1968 או מאוחר יותר. אבל לא אחרי 74', לפי המיקום של החורים לטאג-בר. אז הגענו למסגרת זמן של 6 שנים, 68-74. אם נניח לרגע שהפיקאפ מקורי לגוף (אין הוכחה לזה, אבל נניח שמה שאמר לך המוכר הוא נכון), בלאק בוטום היו עד 1969 (אז הם הוחלפו בגריי-בוטום), מה שמביא אותנו למסקנה/הערכה שהגוף הוא 1968/9.

אה, לא הייתי מספיק ברור. שחור הוא תמיד זול ותמיד יפה באותה מידה. ולכן על בס זול לא הייתי שם טורט זול אלא שחור זול.

גם בס מקסיקנית לא צריכה פיקגארד מכוער, כי גם לבסיסט תפרן יש עיניים וחוש אסתטי. הפיתרון של פנדר ב-1975 היה נכון: אם אין טורט יפה, לא נשתמש במכוער אלא נשים פיקגארד שחור.

אוי מצחיקול שאתה. גם אם היא תימכר יום אחד, הפיקגארד יישאר אצלי. כמעט בלתי אפשרי היום למצוא פיקגארד כזה שלם לגמרי בלי סדקים ושברים ובלי התכווצות משמעותית, שעדיין יכול לשבת על החורים המקוריים של הגוף. קיבלתי אותו לפני הרבה שנים בעיסקה, אדם שלא הצליח למכור סטראט נדירה (טריפל גולד) אמר שאם אצליח למכור לו אותה במחיר שהוא רצה, אני אקבל מה שאני רוצה. אמרתי לו שאני ארצה את הפיקגארד. היא נמכרה תוך שבוע ואני קיבלתי את הפיקגארד, כולל פלטת הסיכוך המקורית שבאה מתחתיו.

וזאת אחת הפרסיז'נים שלי, עם פיקגארד פנדר וינטאג' אמיתי בן 50:

זה טורט מדהים של ספיטפייר, בגוון שמכונה וינטג' בורגונדי. אם לא הייתי רואה את הפס השחור הקצת עבה מדי בשוליים, הייתי יכול לחשוב שזה אמיתי.

עובי השכבה השחורה - הפס השחור בשוליים בתוך הסנדוויץ' של השכבות הלבנות - תמיד גילה מי האמיתי ומי החדש. עד שספיטפייר גם התחילו לייצר שיכבה שחורה דקיקה.

לפני עשר שנים, טוני דודזיק (Pickguardian) השיג כמה פלאטות של טורט דומה לווינטאג' אמיתי. קניתי אז פיקגארד ג'ז בס, זה לא היה זול, אבל איכשהו מעולם לא הרכבתי אותו כי לא היה לי צורך. הוא עדיין אצלי. מימין - הפיקגארדיאן שלי משמאל - טורט פנדר אמיתי מסוף שנות ה-60 למטה - אולפארטס. גוון יפה, אבל חסרה שיכבה (במקום טורט-לבן-שחור-לבן, שלהם זה רק טורט-לבן-שחור, וככה חסר אחד משני הפסים הלבנים בשוליים) ופאטרן לא אותנטי.

כבר 20-30 שנה מנסים ומה אתה יודע, זה לא הולך. ב-74' כשנגמר המלאי ולא היה עוד, פנדר עשו טורט "מצולם", הדפסה של צילום של טורט אמיתי. ב-75' כבר הבינו שזה לא עובד ועברו לפיקגארדים שחורים. את הפיקגארדים המצולמים קל לזהות כי (1) בהגדלה רואים את הפיקסלים, (2) תמיד תמצא בפאטרן ציר סימטריה:

אה... מי שקצת יותר אובססיבי לדברים האלה, יש הבדל גדול בין הטורט של פעם (עד 74) ומה שעושים היום. זה נראה אחרת לגמרי. אתה יכול לקנות בזול, ואתה יכול לקנות וינטאג' אמיתי (יכול להגיע ל-1,000 דולר לפיקגארד מושלם בלי שפיצים שבורים או התכווצות אופיינית), ואתה יכול לקנות מספיטפייר את הדבר הכי דומה למקורי ב-$250. לי יש על הפרסיז'ן טורט מקורי מושלם מ-1965 ותאמין לי שלא תמצא שום דבר שמיוצר היום שנראה ככה.

בייצור הבא תהנדס את השיפועים של נקודת ההשתלבות ככה שרוחב הפישוק ייעצר על ידי הרגליות בתחתית המגבר. זה גם יהיה יותר יציב.

זה לא יקרה, בגלל הרגליות של המגבר.

האיש המרושל הזה, צ'ס צ'נדלר, החליט לא הרבה אחר כך להפוך למפיק ולגלות כישרונות. ההימור הראשון שלו היה גיטריסט אמריקאי מוכשר בשם ג'ימי הנדריקס, אחרי שראה אותו מנגן ב"קפה ווה". הוא הביא אותו לאנגליה, הקים לו להקה ובכל הכסף שהיה לו מימן לו תקליט. צ'ס צ'נדלר היה צריך לקבל פרס נובל על מפעל חיים.

The Animals - We Gotta Get Out Of This Place

חדש לגמרי. בלי קייס. מדובר בכלי סיני שאיננו גיבסון. 880 ש"ח בלבד, או טרייד מעניין. 052-2254624

מבקש להבהיר בזאת שלמרות יחסי הציבור הגרועים של הפוליאסטר, ופסטיבל שירי לכה ניטרו שמבוצע שוב ושוב, אני באופן אישי מעולם לא מצאתי שום דבר רע ב-thick-skin של פנדר בשנות ה-70. היו לגיטרות מהתקופה ההיא בעיות אחרות, קשות יותר ופחות, אבל גימור עמיד זה דווקא יתרון בעיני. ולא, זה לא "סותם" את הסאונד. הרבה פעמים שמעתי את אותה גיטרה לפני ואחרי הורדת הפוליאסטר, וזה בדיוק אותו דבר. אם היא סתומה, זה לא בגלל עובי הפוליאסטר אלא בגלל שהיא כזאת והייתה כזאת גם אילו לא נצבעה בשכבה עבה של פוליאסטר. מכירים ריקנבאקר? יש שם גימור יותר עבה ויותר קשיח מפוליאסטר: שכבה עבה של conversion varnish, שנשבר כמו זכוכית, אם הוא נשבר. נראה לכם שזה חומר שלא ראוי לבאסים? שסותם את הסאונד? ובכן, זה החומר שג'אקו שם על הפינגרבורדים שלו. מישהו פה חושב שהסאונד של ג'אקו סתום?