iBass Desk

יש מוזיקאים טובים, יש מוזיקאים מצוינים, ויש מוזיקאים שהם קוסמים – אתה רואה אותם בפעולה, ושואל את עצמך בתדהמה: איך הם עושים את זה, לעזאזל? אדם בן עזרא הוא מוזיקאי קוסם. הוא יודע לגרום לקונטרבס שלו להישמע למשל כמו גיטרת פלמנקו, או כמו עוד ערבי, או כמו טבלה הודית. בזכות הקסמים האלה הוא הפך לסנסציית יוטיוב, ובהמשך למשתתף מבוקש באין-ספור פסטיבלים ברחבי העולם. הופעות הסולו שלו מתבססות על שימוש וירטואוזי בקונטרבס, והוא מתבל אותן בשירה ובנגינה על כלי נגינה נוספים, שכבה אחרי שכבה, באמצעות שימוש יצירתי בלופרים ובאלקטרוניקה. הוא מצליח להיות חביב הקהל בלי להתפשר על העומק המוזיקלי, כפי שהוכיחו תשואות העמידה הממושכות שלהן זכה לפני כמה שבועות בפסטיבל הג'ז באילת, אחרי עוצר הופעות ממושך שכפתה עליו מגיפת הקורונה. צילום: Johanka Francesco בן עזרא נולד בשנת 1982 וגדל בתל אביב. "לא גדלתי במשפחה מוזיקלית בטירוף, אבל יש משהו מוזיקלי שהגיע מהבית", הוא מספר. "אמא שלי מנגנת בפסנתר, סבתא שלי היתה שרה, ואיתן מסורי הוא בן דוד של אמא שלי. בגיל חמש באתי להורים ואמרתי שאני רוצה ללמוד כינור. לא יודע מה משך אותי, אולי חשבתי שהקשת היא כמו חרב. אז למדתי שלוש-ארבע שנים כינור בקונסרבטוריון בדרום תל אביב. לא הייתי ילד פלא, וזה לא הגיע לקונצרטים או משהו מטורף, אבל זאת היתה התנסות נחמדה, וגם למדתי קצת תאוריה." "בסביבות גיל שמונה-תשע התחלתי לשמוע גנז אנד רוזס, מייקל ג'קסון וכאלה, ואמרתי אוקיי, אני גיטריסט, ועברתי לנגן גיטרה כמה שנים. במקביל ניגנתי פסנתר, אבל לא למדתי פסנתר באופן פורמלי – אמא שלי שמה על הקלידים מדבקות של דו רה מי, וידעתי תווים מהכינור ואקורדים מהגיטרה, אז הכל עבר לפסנתר באופן טבעי. בגיל אחת-עשרה או שתים-עשרה התחלתי לכתוב שירים, אביב גפן סטייל, אבל בגיל ארבע-עשרה הבנתי שגיטרה לא מתאימה לאישיות שלי, לא הרגשתי שאני הגיטריסט ששם את הרגל על המוניטור ודופק סולו צוקים." "למדתי אז גיטרה בקבוצה בכלי זמר, זה היה סוף השנה, וחשבתי לעזוב את הגיטרה לטובת הפסנתר, ואז המורה אמר לי – אם אתה לא רוצה גיטרה, קח בס ובוא נגן איתנו. וזה הגניב אותי. פתאום לא פסנתר ולא כלום, אני בבס. וגם אין הרבה בסיסטים, אז צריך אותך, ותבוא לנגן בלהקה הזאת ובלהקה הזאת. ככה התחלתי לנגן בכל מיני להקות גראנג' בערך שנתיים, בסביבות גיל ארבע-עשרה חמש-עשרה. קרלוס בן ארי, האבא של הבסיסטית הגר בן ארי, היה המורה הראשון שלי לבס. הוא היה גיטריסט, נראה לי, אבל גם לימד בס. היתה לו ספרייה ענקית של ספרים, וכל מה שרציתי ללמוד, סלאפ או משהו אחר, הוא היה אומר 'קח ספר', ופשוט למדתי מהספרים. הייתי אצלו שנה, ואחרי זה למדתי אצל יוראי אורון בערך חצי שנה גיטרה בס." "באזור גיל 16 התחלתי להתעניין במוזיקה מתוחכמת. זה נורא מתאים לגיל הזה, לרצות לשמוע מלא צלילים בדקה, וככה הגעתי להקשיב לג'ז. התחלתי ללמוד בתיכון עירוני א' בתל אביב במגמת ג'ז, ושם, בכיתה י"א, נפגשתי לראשונה בקונטרבס. זאת היתה אהבה ממבט ראשון. הקדשתי את עצמי לנגינה, ברמה של להתאמן שש-שבע שעות ביום. בהתחלה לא היה לי קונטרבס שלי, אז הייתי נשאר בבית הספר עד הערב ומתאמן. באיזשהו שלב היו לי את המפתחות של בית הספר והייתי נועל אחרי את השער." "המורה הראשון שלי לקונטרבס היה צור בן זאב. עבדנו בעיקר על קשת ועל יסודות. בחודשיים הראשונים ניגנתי רק סולמות עם צלילים ארוכים של שמונה ביטים בקצב 60 BPM, בשביל היציבות והסאונד והאינטונציה. הבסיס של הבסיס. בשנה שאחרי זה צור עזב את המגמה ולמדתי אצל ישראל נוימן. הייתי אז בטירוף של ג'ז, בווקינג בייס. ניגנתי בהרכבים של המגמה עם מוזיקאים מדהימים." "בצבא לא ניגנתי, בגלל סוג של מזל רע ותמימות. לא התקבלתי להיות מוזיקאי מצטיין כי הבחינות היו חצי שנה אחרי שהתחלתי לנגן קונטרבס, ועוד לא הייתי מספיק טוב. בלהקות הצבאיות לא היו צריכים נגני גיטרה בס באותה שנה, אז הלכתי להיבחן בתור גיטריסט ופסנתרן. בפסנתר הגעתי לשלב הסופי, ואז אחד הבוחנים בגיטרה אמר לי – אני מכיר אותך, אתה בסיסט, בוא נארגן לך בחינה לבס. אמרתי 'יש! איזה יופי', ולא הלכתי לבחינה הסופית של הפסנתר. אבל בסוף לא היתה בחינה של בס, ואין להקה ואין כלום. בדיעבד אני יודע שהייתי עובר את הבחינה בפסנתר, אבל הכל היה לטובה. הייתי עד אז שנים בבועה של מוזיקאים, ובאיזשהו מקום אני קצת שמח שהייתי בתפקיד מעפן בצבא בצריפין, והבנתי איפה אני חי. זה חשוב מאד לאמן; הוא לא יכול להיות בבועה, אלא צריך להכיר את החיים בשביל להיות מסוגל לתת השתקפות אמנותית למשהו." "בשנתיים הראשונות של הצבא לא ניגנתי הרבה. המחשבה היתה 'ייגמר הצבא, נחזור'. אבל כשהגיעה השנה האחרונה אמרתי די, אני לא מחכה, אני מתחיל את החיים למרות הצבא. עברתי לתל אביב והתחלתי לעשות גיגים, כל מיני ג'ז בבתי קפה. התחלתי אז גם לנגן עם חבר'ה ברימון, ואחרי הצבא המשכתי וניגנתי שם עם הרבה הרכבים בלי ללמוד, כי היו צריכים שם בסיסט. הבנתי שאני לא צריך ללמוד ברימון, כי אני כבר שם וקולט מה קורה, ואת רוב הידע התאורטי שלי ספגתי כבר בתיכון." כל הזמן הזה נגינת קונטרבס קונבנציונלית? "קונבנציונלית לגמרי. אבל בסוף הצבא אני כבר מתחיל לתופף. אני שומע את אבישי כהן באלבום 'אדמה', יש שם טרק שלו לבד עם כמה כלי נשיפה, והוא מתופף על הקונטרבס. אז אמרתי אוקיי, יש פה זווית אחרת, והתחלתי להתעניין. ראיתי בווידאו שהוא מתופף עם יד שמאל ועם מיתרים פתוחים, הבנתי מה הוא עושה ואמרתי טוב, זה לא עוזר לי הרבה, אז בוא נעביר את התיפוף ליד ימין. התחלתי לחפש באינטרנט וראיתי המון בסיסטים שעושים רוקבילי – סלאפ בייס על הפינגרבורד של הקונטרבס. קצת השתעשעתי בזה אבל לא אהבתי את הסאונד, כי הוא נורא מתכתי ובלי עומק. אז לקחתי את טכניקת ההקשות הזאת, והעברתי אותה לגוף של הבס. המחשבה היא כמו בסלאפ: יש תווים ויש גוסט נוטס, אבל במקום לעשות גוסט נוט על המיתר לעשות אותו על הגוף של הבס, למלא את העניין. ככה התחיל תהליך ארוך של למידה וחקירה, בשני כיוונים. היה את הכיוון של לקחת ספרי תופים, ופשוט לנגן אותם על הקונטרבס: יש מכה עם צליל כאילו של בייס דראם, יש סנר ויש היי-הט. כמו קחון גדול, בכלל בלי להשתמש במיתרים. בכיוון השני, התחלתי להבין את העניין של סלאפ על מיתר תוך כדי שאני מוציא צליל, ואז אפשר לנגן הקשות על ה-two וה-four לא משנה מה התווים שאני מנגן. ואז הוספתי הקשות עם האגודל בין לבין, ועוד סאונדים. ניגנתי בתקופה הזאת בהרכבים הרבה מוזיקה לטינית, אז לקחתי ספרי בס של סלסה ושל מוזיקה קובנית, ומילאתי בהקשות את כל השש-עשריות, ככה שהתווים של הטומבאו (tumbao) יישארו. הגעתי למצב שאני קורא פרימה ויסטה בנגינה כזאת, וזה היה הרגע של ההתמקצעות." צילום: Matthias Rhomberg "כל זה היה עוד לפני שאפילו חשבתי על סולו, ועדיין בלי אלקטרוניקה. פשוט נורא נהניתי לעשות את זה, וגם היתה לי קרקע פורייה כי ניגנתי באירועים, ובהמון מקרים לא היה מתופף כי רצו שקט. אז פעמיים-שלוש בשבוע היו לי גיגים שהתאמנתי בהם עם הרכב על הנגינה הזאת. לימדתי אז גם קצת פסנתר לילדים, והגיג הרציני הראשון שלי היה עם אלי גורנשטיין בהופעה עם שירי פרנק סינטרה. הייתי איתו ארבע או חמש שנים. ואז, בגיל עשרים וחמש, נסעתי להודו לחודשיים לטיול מאוחר אחרי צבא. לקחתי איתי קלרינט, וג'ימג'מתי אתו מלא עם כל מיני הודים וטיילים, זה היה מגניב מאד." "לא יודע למה, אבל חזרתי מהודו ואמרתי שאני רוצה לעשות מופע סולו. הרגשתי שיש לי משהו בבס שאני צריך לתת לו ביטוי. קניתי מולטי אפקט ולופר, והתחילה חצי שנה או שנה של מחקר וחיפוש ובנייה של הופעה. ידעתי שאני יכול לתופף, והיתה לי כבר קשת של סאונדים שאני יכול לבנות מהם עיבוד. שאבתי קצת השראה מוזיקלית מאיזה וידאו שראיתי באותו הזמן, של קונטרבסיסט עם לופר בתצוגת אופנה, עם מלא בחורות הולכות, ואמרתי – זה נראה לי ספוט מגניב (צוחק). אני זוכר משם סאונד קשת עם מלא דיליי. החומר שלי היה גם קאברים וגם קטעים מקוריים, שחלק מהם היו בהמשך החומר של הקטעים הראשונים שצילמתי ליוטיוב. זה היה מאד ראשוני, וקצת מייגע מבחינת הלופר, להקליט שתי דקות עד שנהיה קטע." "ואז התחלתי להופיע סולו במועדונים קטנים, כמו סלונה ביפו וקפה ביאליק. זה התקבל מגניב, כי זה היה מעניין, אבל לא כמו ההתלהבות שאני מקבל עכשיו מהופעות, גם כי זה היה מאד ראשוני מבחינת מה שאני עשיתי, וגם כי מבחינת הקהל זה היה הפעם הראשונה שמישהו רואה דבר כזה. לא היו לי המון הופעות, אבל זאת היתה איזושהי התנסות. מבחינתי זה היה מטורף, אחרי שנים שאני מאחורי להקה ומאחורי הכלי הזה, שאף אחד לא שומע גם ככה, פתאום לעמוד לבד על הבמה. לקח לי שנים עד שנהניתי להופיע סולו, לא בגלל פחד במה בלנגן, אלא כי פתאום הייתי צריך לתקשר עם הקהל, והייתי אז הרבה יותר מופנם ממה שאני עכשיו. זה היה תהליך שעברתי, שעשיתי עליו גם הרצאת TED , של לקחת את הבס ואת עצמי קדימה." "בסביבות הזמן הזה, בגיל עשרים ושבע או עשרים ושמונה, הרגשתי שאני מנגן לא נכון, והיו לי גם קצת כאבים, אז לקחתי במשך שנה שיעורים אצל אלי מגן, קלאסי. הוא סידר לי את הטכניקה. התחלנו מההתחלה, עבדנו על טכניקת קשת, יציבה והבעה – בניית משפט, פרייזינג וארטיקולציה. באתי מהג'ז, ושם אף אחד לא אומר לך איך לנגן את זה, רק איזה צלילים לשים איפה, אז זה היה לי מאד מעניין. הייתי בא אליו פעם בשבועיים, על הטוסטוס עם קשת על הכתף, וזאת היתה שנה מדהימה. למדתי ממנו המון." "אחרי בערך שנה של הופעות סולו, חבר טוב שהוא היום המנהל האישי שלי, גיא דיין, אמר לי – בוא נצלם ונשים ביוטיוב. הוא כבר היה בעניינים של הניו-מדיה, אבל אני בכלל לא ידעתי מה זה, וזה גם היה ממש ההתחלה של יוטיוב. אז ב-2008 צילמנו באיזו גינה את 'בלק אורפאוס', שהיה הווידאו הראשון שלי, ואחרי כמה חודשים צילמנו את סיינפלד. זה היה הכי חובבני שיש – מצלמה ששאלנו ממישהו, המיקרופון של המצלמה, והקונטרבס דרך מגבר עם הרבה בסים, כדי שהמצלמה תקלוט. זה היה אווירת חבר'ה וצחוקים. אבל פתאום אנחנו רואים עשרות אלפי צפיות בפרק זמן יחסית קצר. זה הגניב אותנו, ואמרנו ואו, יש פה איזה קטע. אז התחלתי לעשות עוד קאברים ולהעלות ליוטיוב, וזה הצריך דברים שלא חשבתי עליהם, אז קניתי ציוד יותר טוב, וגם היה תהליך של בנייה, של לכתוב, לעבד ולחקור סאונדים." איך הפכת ממישהו שמעלה ליוטיוב סרטונים עשויים בחובבנות, למישהו שמסתובב בין פסטיבלים בכל העולם? "ההופעה הראשונה שלי בחו"ל היתה ב-2013. נסעתי לארצות הברית לניק לויד, שבנה לי את הקונטרבס הנוכחי שלי, כדי לאסוף את הבס, והוא קבע לי הופעה בכנס של ה-ISB (International Society of Bassists) ברוצ'סטר. הוא נסע לשם להציג את הבסים שלו ואמר למארגנים שיעשו לי הופעה. הם פחות הכירו אותי, כי הם קלסיקאים ופחות מחוברים למה שקורה, אבל האנשים כבר הכירו והיה איזה באז, אז היה מפוצץ באנשים והלך מדהים. עשיתי שם גם כיתת אמן, ועל הדרך עשיתי עוד הופעה בניו ג'רזי." "ואז, בזכות היוטיוב, קיבלתי אאוט אוף דה בלו הצעה משני אמרגנים צ'כיים לטור של שש הופעות בצ'כיה, וזה היה מגניב. במקביל התחלתי לנגן עם אחינועם, והמנהל שלה חיבר אותנו לאמרגן באיטליה, ונהיו עוד דברים. באיזשהו שלב מצאנו סוכנות בוקינג באירופה שאנחנו עובדים איתה עד היום, 'בלה קונצרט'." "בהתחלה זה היה הרבה אחינועם וטיפה הופעות סולו שלי, ולאט לאט האיזון התחלף, והבנו שאני כבר לא יכול להמשיך עם אחינועם ושאני רק אמן סוליסט. לפני הקורונה הייתי בערך חצי מהזמן שלי בנסיעות בחו"ל; זה איזון שנראה לי נכון, כי יותר מזה כבר נהיה קשה אישית ומשפחתית. הגעתי למקומות מדהימים שלא הייתי מגיע אליהם בחיים. כל מיני עיירות קטנות, איזה בית שאן של גרמניה, וזה מגניב." "בעקבות וידאו של פלמנקו שעשיתי פנו אלי מפסטיבל הפלמנקו הבינלאומי, והתחלנו שיתוף פעולה. שנה אחת ניגנתי עם גיטריסט הפלמנקו דניאל קסארס, ושנתיים אחרי זה עשיתי כמה הופעות של 'פלמנקו פוגש ג'ז' עם הפסנתרן הספרדי דורנטס ועם טים ריס, הסקסופוניסט של הרולינג סטונז. עשיתי עוד כל מיני אירוחים וגם הופעות חימום: חיממתי את סנארקי פאפי בצרפת, ואת ריצ'רד בונה באיטליה, ובארץ את ויקטור ווטן פעמיים ואת פט מת'יני." צילום: Zorislav Stojanovic איזו הופעה זכורה לך במיוחד? "החימום של סנארקי פאפי. זאת היתה הופעה משוגעת, הכי גדולה שעשיתי סולו. בדיוק התחלתי טור של שבועיים בארצות הברית, והייתי אמור מיד אחריו לטוס להופעה ברוסיה ולחזור הביתה. ואז אנחנו מקבלים הצעה לחמם את סנארקי פאפי ממש אחרי רוסיה. יצא טירוף, שלושה ימים שלא ישנתי לקראת ההופעה הכי חשובה בחיים שלי. היתה טיסה מניו יורק למוסקבה, ואחרי כמה שעות עוד טיסה ליקטרינבורג, ושם גיליתי שהקונטרבס לא הגיע. כל הלילה לא ישנתי כי אולי הקונטרבס יגיע ואולי לא. בבוקר הוא הגיע. ביקטרינבורג היו לי שתי הופעות באותו היום, אחת לבד ואחת שאני מארח את הגיטריסט אלכסנדר מיסקו. אז אני קם בבוקר אחרי לילה שלא ישנתי, נוסע לשדה התעופה לקחת את הקונטרבס, נושם לרווחה דקה, פוגש את אלכס לחזרה של איזה שעתיים, משם לבלאנס איתו ולבלאנס שלי, ואז שתי הופעות. אני מסיים את היום באחת בלילה, ובשתיים וחצי כבר אוספים אותי לשדה. אין לישון ואין כלום. טס למוסקבה, ליי-אובר של כמה שעות, מנסה לעשות כל מה שאני יכול כדי שהקונטרבס יגיע לפריז, טס לפריז, הקונטרבס מגיע, מגיע למלון, מתקלח, ונוסע לבלאנס. אתה על אדרנלין, טירוף. זה היה פסטיבל ג'ז לה דיפונס, רחבה עם 5,000 צופים, ואני נותן הופעה של 45 דקות. אני מרגיש רוקנרול, התלהבות. חוויה משוגעת לגמרי." איזה מוזיקאים השפיעו עליך? "צ'יק קוריאה מדהים עם הוורסטיליות שלו. לאלקטריק בנד שלו פחות התחברתי; בכלל, פיוז'ן אלקטרוני נורא מדויק, כל אזור בית המרקחת, פחות מדבר אלי. אבל Three Quartets של צ'יק קוריאה זה אלבום מדהים, וגם Light as a Feather ו-Origin שהוא עשה עם אבישי כהן, הדברים היותר אקוסטיים. אדי גומז הוא בסיסט שאני מת עליו, וסטנלי קלרק. מג'קו שאבתי השראה לפנות לסולו, והסאונד האטאקי שלו דיבר אלי כשגיליתי אותו, באזור גיל חמש-עשרה. הקשבתי גם המון לסטינג, נורא אהבתי את ההפקות והשירים שלו, גם מהאייטיז וגם אחרי. גם למוזיקה קלאסית הקשבתי הרבה, בטהובן ודביסי ובאך – כל כתיבת הקונטרבס שלי מבוססת הרבה על קטעי סולו של באך. בסוויטות לצ'לו שלו יש המון קווים שמלווים ומתייחסים אחד לשני, וזאת טכניקה שלקחתי משם. בשנים היותר מאוחרות אבישי כהן סידר לי את החיבור של ג'ז למזרחי, שנפתח אצלי גם בשירה וגם בנגינת עוד וגם בכתיבה. אני מתכוון מזרחי עסלי, לא אייל גולן שזה פופ עם סלסולים. זה סאונד שגדלתי עליו. אני בא ממשפחה עירקית, אז זה מה ששומעים בחתונות, אבל התרחקתי משם בתור ילד, ואז אבישי כהן חיבר אותי בחזרה לעניין הזה." אתה עדיין מתאמן? "כבר כמה שנים אני לא מתאמן טכנית כמו שהתאמנתי פעם, סולמות על הקונטרבס או ספרי תיפוף. אני כותב, והכתיבה כל הזמן מותחת את הגבולות, כי אני משתדל לא לבוא מהטכניקה, אלא מהמוזיקה, מהמנגינה שאני שומע, ואז נוצרת בעיה של איך אני מלווה את המנגינה בסולו ואני צריך למצוא פתרונות. הדבר האחרון שהתאמנתי עליו טכנית, לפני כמה שנים, זה Artificial harmonics, אז אני זוכר את עצמי מנגן סולמות, כי פתאום צריך לדייק לא רק במיקום של יד שמאל אלא גם במיקום של יד ימין." "אני מאד אוהב לקחת כלי מסוים, ולהעביר אותו לקונטרבס. קיבלתי למשל עוד מחבר, והבאתי את הצלילים שלו לקונטרבס. ניסיתי לעשות טרמולו עם הקשת, כמו רנו גרסייה פונס, אבל עברתי לטרמולו עם האצבע, והבאתי גם את הקישוטים הערביים – כל מיני גליסים וטרילים. במנאלי בהודו למדתי טבלה, אבל כשחזרתי לא היתה לי טבלה, אז אמרתי – בוא נמצא את זה על הקונטרבס. ואז אתה מבין שאת הגליס אפשר לעשות עם גליס, ואת ה'טונג' אפשר לעשות עם אוברטונים. עבדתי על זה בטירוף, ואז כתבתי את הקטע India Time, שמתחיל בסולו עם אוקטבר שנשמע קצת כמו סיטאר, ועליו הקלטתי איזה ליין ועליו הטבלה, ואז השירה של הטבלה. בהודו גם למדתי את הקונספט של הסווארה, שזה מין סולפג' הודי. 'מה מה ג'ה' זה 'פה פה מי'. כל השירה שלי עכשיו בהופעות מבוססת על זה. ה'כאילו ערבית' שאני שר בהופעה זה לא שפה אמיתית. לקחתי את השמות ההודים של הצלילים והפכתי את זה ליותר ערבי. אני משחק עם זה כדי שזה יישמע יותר שפתי – נגיד 'מה' זה 'פה', אז כשנופל לי הצליל פה אני לא תמיד אומר 'מה', אלא יכול להגיד 'אם' או 'מי'. זה מבנה שנוח לבנות עליו מעין טקסט של שיר." איך אתה בוחר כלי נגינה חדש ומשתלט עליו? "אני מקבל מתנות. קלרינט הגיע מחבר בגיל עשרים ומשהו, וחליל הגיע מאחותה של אשתי לפני כמה שנים. הכלי מגיע ואני מתחיל לנגן. קצת יוטיובים, פה שם טיפ מאיזה חבר נשפן. אני כבר יודע להתאמן, יש לי סיסטם של תרגילים ויש לי אוזן, אז אני לומד ממה שאני שומע. אני לא יודע לנגן הכי נכון, בטח לא כמו נגנים קלאסיים. כרגע עם ילד שני בדרך אני לא רואה את עצמי מוסיף עוד כלי לארסנל, אבל יש לי מחשבה על מפוחית, רק שלא יהיה קשה לסחוב." ספר על הציוד שלך. "אני לא בטוח מה היתה הגיטרה בס הראשונה שלי. היתה לי פנדר לייט, משהו יפני, שלא נשמעה מדהים, והיתה גם סמיק ב-500 שקל, אחלה גיטרה שנשמעה יותר טוב. ואז רציתי חמישה מיתרים, רציתי את המיתר הנמוך, אז מכרתי את מה שהיה לי וקניתי איבנז SDGR, שהיתה בתקציב וגם נשמעה סבבה. אחר כך קניתי בודגוב פרטלס שניגנתי עליה הרבה; זה היה בתקופה של הקונטרבס אז נהניתי לנגן פרטלס. בסופו של דבר החלפתי את האיבנז בג'ז בס חדשה יחסית, שיהיה לי כלי כמו שצריך, ויש לי אותה עד היום. אבל כבר כמה שנים שאין לי כל כך עניין בגיטרה בס. אני כבר לא מלווה, ולא מרגיש שאני נותן ערך מוסף לכלי בתור סולן, כמו שאני מביא לקונטרבס. היה לי רעיון לשלב בהופעה קטע אחד עם גיטרה בס, אבל זה בינתיים רק מחשבה." צילום: שרון עובדיה "בגיל 17 קניתי קונטרבס. המורה שלי הביא לי בס מרומניה, מעץ מלא אבל מאד פשוט. רוב היוטיובים הראשונים שלי היו עם הבס הזה, והוא עדיין אצלי. בהמשך נחשפתי לרנו גרסייה פונס ובהשראתו הבנתי שאני צריך קונטרבס חמישה מיתרים, עם מיתר דו גבוה. חיפשתי כזה, ואפילו נסעתי לאיטליה, אבל היו רק כלים נורא יקרים, וגם יותר גדולים, כי הם בדרך כלל מיועדים לתזמורות. ואז בא לי מהשמיים ניק לויד, שזה בונה קונטרבסים מסינסינטי אוהיו. הוא רצה להרחיב את הקהל שלו, ואמר בוא נלך ליוטיוב, נראה מי הקונטרבסיסטים החמים, והוא ראה אותי. אז הוא כתב לי מייל: 'אני מאד אוהב את הדברים שלך, בוא אני אבנה לך בס ואתה תפרסם אותי'. אנדורסמנט. אמרתי, יש! סוף סוף יהיה לי קונטרבס חמישה מיתרים, וב-2013 קיבלתי אותו. זה יצא win win לשנינו, כי אחרי זה ראיתי אותו בונה עוד כמה קונטרבסים חמישה מיתרים." "זה קונטרבס מעץ וולנט וקצת ספרוס. התיפוף שלי משפיע קצת על הלכה, אז יש באזור הזה שפשופים, אבל המתקן שלי אמר שבינתיים זה סבבה. במקור הקונטרבס היה שלם, אבל אחרי פעמיים שטסתי עם הארון הגדול הזה אמרתי 'לא עוד', וב-2014, בנסיעה לטור במיד ווסט, השארתי אותו אצל ניק והוא החזיר לי אותו עם צוואר נשלף. היום צוואר נשלף נהיה יותר ויותר נפוץ, בייחוד לקונטרבסיסטים שטסים, כי בארצות הברית לוקחים 500 דולר לכל כיוון טיסה עם כלי שלם. גם החלק הרגיש בקונטרבס זה החיבור בין הצוואר לגוף, אז צוואר נשלף עדיף מבחינת פוטנציאל לצרות." "יש לי מגבר פוליטון אחד לאורך כל הדרך, גם לגיטרה בס וגם לקונטרבס, והוא נשמע מעולה. אני מגביר את הקונטרבס עם פיקאפ Fishman Full Circle. כשעובדים עם אפקטים צריך סאונד פאנצ'י ומפוקס, כאילו יותר גיטרה בס, והסאונד של הפיקאפ הזה מדהים למה שאני עושה. אני גם משתמש במיקרופון, בדרך כלל ATM350 של Audio Technica, קצת לסאונד אקוסטי והרבה לתיפוף, כי הפיקאפ מעביר את התיפוף מעפן. שני הערוצים מגיעים לכרטיס קול ואז למחשב שלי, ושם אני ממקסס עם אייבלטון את כל ההופעה. לאפקטים אני משתמש בפלגאין שנקרא TH3, והכל קורה דיגיטלית על הלפטופ. אני בא למקום, נותן דיירקט עם הסאונד שלי ומתחבר ל-in ear, והסאונדמן רק צריך לדייק את התדרים של המאסטר לחדר. זה כיף חיים בהשוואה לתקופה שעבדתי עם לופר ואפקטים חיצוניים ומוניטור, שאז זה היה סיוט." תוכל להסביר איך אתה עובד עם הלופר? "התחלתי עם לופר רגיל, ואז עברתי ל-RC-300 של Boss. יש שם שלושה טרקים שעל כל אחד מהם אפשר להקליט כמה שכבות, והטרקים מסונכרנים אחד עם השני, ואפשר לכבות ולהדליק אותם. בלופר הזה הייתי מקליט על ערוץ אחד רק קצב, ואז גם אם אתה רוצה לופ של שמונה תיבות, מספיקה תיבה אחת של קצב, ואז אתה עובר להקליט את השמונה תיבות של המהלך ההרמוני בטרק אחר, ועל זה אתה בונה. זה היה מקצר תהליכים ומאפשר לבנות עיבוד יותר עשיר. בהמשך עברתי לאייבלטון, ושם יש שתי שיטות של לופינג. אפשר לעבוד בדיוק כמו עם ה-RC-300, ובזה אני משתמש לקטעים היותר פתוחים מבחינת המבנה, או לדברים נורא מינימליים, עם רק לופ אחד או שניים. השיטה השנייה באייבלטון זה טיימליין של כל הקטע, שעליו אתה מגדיר מתי אתה רוצה שהלופר ייפתח וייסגר, מתי הוא יעשה אוברדאב, ומתי לעבור לפריסט אחר של אפקטים. ואתה גם לא מוגבל בכמות הלופים. זה מדהים. אני לוחץ פליי ומנגן את השיר, בלי להסתכל למטה ובלי להתעסק עם הלחיצות. אני מתחיל תמיד עם קליק באוזן, ואז כשיש קצב אני כבר לא צריך את הקליק, אבל לפני כל חלק שאני מקליט אני שם תיבה של ארבעה קליקים, כדי להזכיר לי, ואם לרגע שכחתי אז יש גם מסך שאני רואה איזה ערוץ הולך להיות. אני לא צריך לעשות שום דבר, רק להיות מדויק, כי הכל מוגדר מראש ואם טעית בתיבה אחת של הלופ, זה מפרק לך את כל הקטע." היו לך פאשלות כאלה? "מלא. אם הפאשלה קרתה לקראת סוף הקטע, אז סביר להניח שהיא לא נוראית, כי כבר יש קטע, ואני לא אתחיל מחדש. אבל אם היא קרתה בהתחלה, אז אני צוחק על עצמי ואומר לקהל שהלופ יצא לא משהו, you deserve better, והם מבסוטים. הם גם חווים איזה קטע אנושי, כי הכל בהופעה כזה קסם, ואז פתאום רואים את הבנאדם. אני לא מתבייש בזה. ההופעות עוברות חלק בדרך כלל, אבל פעם בכמה הופעות יש איזה קטע לא מדהים; לאו דווקא טעות, אלא סתם שאתה יודע שזה יכול להישמע יותר טוב." בתקופת הבטלה מאונס של הקורונה, במקום לאפות לחמי מחמצת, בן עזרא החליט להגשים חלום ישן: הוא הקליט אלבום סולו פסנתר בשם Intermission, שיצא לאור לפני מספר שבועות. "אחרי חודש-חודשיים של סגר הבנתי שזה לא נגמר וצריך לעשות משהו. בדיוק לפני הקורונה שחררתי את האלבום השלישי שלי, Hide and Seek, ששם פירקתי את הקונטרבס לגורמים ואמרתי את כל מה שהיה לי להגיד אתו באותו הזמן. אבל תמיד היה לי חלום לעשות אלבום פסנתר, אז אמרתי אוקיי, יש לי מלא זמן פנוי, זה הזמן. אספתי דברים שכבר כתבתי, מצאתי כמה דברים ישנים שכבר הוצאתי בגירסת קונטרבס ועיבדתי אותם לפסנתר, וגם התחלתי לכתוב. היתה תקופה של חצי שנה-שנה של מלא פסנתר, שש שעות ביום, לכתוב ולהתאמן, ובסוף יום שלם של הקלטות." התקופה האינטנסיבית הזאת עם הפסנתר השפיעה על נגינת הקונטרבס שלך? "מוקדם לדעת. רק עכשיו סיימתי את הפרויקט ואני חוזר לבס. יכול להיות שעוד חצי שנה או שנה אני אראה שזה עשה משהו." עם איזה מוזיקאי, חי או מת, היית רוצה לנגן? "צ'יק קוריאה. הייתי מת לנגן איתו. הייתי רוצה גם לעשות איזה סשן עם ג'קו. בארץ יכול להיות מגניב לנגן עם עומרי מור, ואני בטוח שזה גם יקרה." לאיזה מוזיקה אתה מקשיב בזמנך הפנוי? "באוטו זה כרגע בעיקר חני נחמיאס שרה שירי יום הולדת, בגלל הילד שלי (צוחק). הוא גם משתתף בדיסק Hide and Seek שלי – ביום האחרון של ההקלטות ראינו שהצליל האחרון של הקונטרבס בקטע Daldaya התחרבש וצריך להקליט אותו עוד פעם. אשתי והילד, שהיה אז בן חצי שנה או שנה, היו באולפן, כולם שקטים, ואיך שאני נותן את הצליל הוא פתאום נותן צרחה. נשפכנו מצחוק והכנסנו את זה לשיר." "כבר שנים שאני לא שם דיסקים ולא שם ספוטיפיי. אני מתעסק כל הזמן במוזיקה, אז כשאני לא עובד אני צריך את השקט כדי לנקות את האוזן. אני נחשף למוזיקה חדשה דרך הפיד בפייסבוק, אז אם למשל נגה ארז מוציאה שיר אז זה מעניין אותי. כשאני טס בעולם אני אוהב להיחשף להופעות מגניבות בפסטיבלים. היה למשל איזה בחור בברזיל בשם איולנדה, שמנגן על מנדולינה והוא היה מדהים. או גו גו פינגווין, שראיתי הופעה שלהם, וגם היה מדהים." מה אתה יכול להגיד לבסיסטים צעירים שלומדים את הכלי? "תתאמנו מלא, תחקרו מלא. זה הדבר היחיד שאני יכול להגיד."

אלי מגן הוא כפי הנראה המוזיקאי הישראלי היחיד שמרגיש לחלוטין בבית בשלושה עולמות מוזיקליים שונים: עולם המוזיקה הקלה, עולם הג'ז, ועולם המוזיקה הקלאסית. המסלול המוזיקלי המפותל של חייו עבר דרך להקת הנח"ל של סוף שנות השישים, סצינת המוזיקה הקלה השוקקת של תחילת שנות השבעים, הקלטת סולו הבס העברי הראשון (בשיר "לוח וגיר" של שמוליק קראוס), תכנית הטלוויזיה המיתולוגית "ראש כרוב", חברות בדור המייסדים של הג'ז הישראלי, לימודי מוזיקה בניו יורק, ולמעלה משלושה עשורים של נגינת קונטרבס בתזמורת הפילהרמונית הישראלית. כיום, בגיל 73, הוא ממשיך לפעול בשלוש החזיתות המוזיקליות, ונעתר ברצון לראיון עומק מוזיקלי. צילום: מרגלית חרסונסקי, אתר המוזיקה: yosmusic.com "מגיל אפס אהבתי מוזיקה והתחברתי למוזיקה", הוא אומר. "תמיד שרתי. בגיל שבע בערך רציתי לנגן, וההורים שלי – אמא שלי בעיקר – חשבו שכדאי שאנגן כינור, והתחלתי ללמוד כינור. לא ממש התחברתי לכינור ולמורה שלימד אותי, אז הסיפור הזה נגמר כשהייתי בן עשר, עשר וחצי. אבל עדיין רציתי לנגן ולשיר, אז השגתי גיטרה, ולקחתי אולי שיעור אחד אצל מורה שגר לא רחוק, ואחר כך למדתי לבד לנגן אקורדים. לא החשבתי את עצמי כגיטריסט, וניגנתי בשביל ללוות את עצמי. רציתי לשיר." "ככה זה התגלגל עד שהתגייסתי ללהקת הנח״ל ב-1966. התקבלתי ללהקה עוד לפני שהתגייסתי, אז עשיתי טירונות נח"ל, ואחר כך, בגלל הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים, השאירו אותי בבסיס חצור בערך חודש, לשמור על מטוס ה'מיג 21' שערק אז מעיראק, ורק אז שיחררו אותי ללהקה. בלהקת הנח"ל השתמשו בי יותר בתור גיטריסט מאשר בתור זמר, כי הלהקה הייתה משופעת בכוכבים, והם לא היו צריכים יותר זמרים, ובטח שלא נזקקו לרקדן כמוני. זאת היתה הפעם הראשונה שלהקה צבאית העסיקה תזמורת. לפני כן היה אקורדיוניסט, מישהו שמנגן כלי הקשה, או עוד מישהו שמנגן חליל, אבל לנו היתה ממש תזמורת. אני ניגנתי בגיטרה חשמלית, בפעם הראשונה בחיים שלי. המתופף היה קומיקאי מתוסכל שהכריחו אותו לנגן תופים, ולפעמים גם השתתף במערכונים, ואני הייתי זמר מתוסכל שמנגן גיטרה. שרתי פה ושם בכמה מהשירים בתוכנית, כשהיו העמדות יותר סטטיות, וגם בהקלטות שהקלטנו עם תזמורת רשות השידור, כשווילנסקי כתב עיבודים והלהקה שרה שירים ישנים של להקת הנח"ל. בהקלטות האלה אני שר, אבל באופן כללי ניגנתי גיטרה." "הבסיסט בלהקה היה בחור שקראו לו יהודה לוי, שאחר כך הפך לחרדי ואין לי קשר אתו מאז. כשהוא השתחרר הייתי חייב לקחת את הבס כי לא היה מי שינגן. אני עמדתי אז להשתחרר וחיפשתי מחליף שינגן גיטרה במקומי. עשיתי בחינות ובסוף קיבלתי ללהקה את דני סנדרסון, ואני התחלתי לנגן על גיטרה בס. זאת היתה הפעם ראשונה שניגנתי בס – גיטרה חצי נפח כזאת, אני חושב שזו היתה הופנר – שלושה חודשים לפני שהשתחררתי." להקת הנח"ל, 1968. מגן עומד שלישי מימין. צילום: עיתון "במחנה" "בלהקה היו לי כמה חברים מאוד טובים – מנחם זילברמן ז"ל ושלום חנוך. יום אחד יאיר רוזנבלום ודני ליטאי, שהיו הבמאים שלנו, החליטו שנעשה איזה שיר חדש. שלום ואני ומנחם ישבנו ביחד, ושלום אמר "זה חרא של שיר!", או משהו כזה, אז ריתקו אותנו לשבת. וכשהיינו מרותקים התחלנו לעבוד על שירים ויצרנו שלישייה. הופענו עם השלישייה בתוכנית הרדיו של רבקה מיכאלי, והקלטנו שם שלושה שירים." "עם שלום נוצרה ידידות מאוד עמוקה. הוא השתחרר לפני והקים את 'השלושרים', וכשאני השתחררתי, בסוף 1969, הוא הציע לי לנגן איתם בתור בסיסט, וככה התחיל הסיפור שלי עם הבס. העבודה עם השלושרים נמשכה בערך שנה וחצי, ואחרי זה המשכתי הלאה. פגשתי בשלושרים את המתופף זהר לוי, והקמנו את 'כיף התקווה הטובה'. וכשהיא התפרקה הקמנו את 'אחרית הימים'." שלושה חודשים לפני השחרור אתה מחזיק גיטרה בס בפעם הראשונה, ותוך זמן קצר אתה כבר מנגן בס נהדר ב"כיף התקווה הטובה". איך עשית את הקפיצה הזאת? "היה לי סטאז' של שנה וחצי עם השלושרים, וחוץ מזה עשיתי עוד דברים. נכנסתי לשוק של ההקלטות, והתחלתי לנגן איפה שאפשר היה. היום ברוב ההקלטות לא כותבים תווים, כי לא יודעים לכתוב תווים, אבל אז היו מעבדים כמו אלכס וייס, אריה לבנון ושמעון כהן, שאצלם הסטנדרט היה לכתוב תפקידים. אז נאלצתי ללמוד לבד לקרוא תווים, וזה דווקא התאים לי. קראתי טוב וניגנתי טוב. היו אז בארץ שניים-שלושה בסיסטים שניגנו בהקלטות: עמי פרנקל ז"ל, שהיה מבוגר ממני, היה הבכיר שניגן ברוב ההקלטות בקול ישראל ובכלל, והיה שמוליק ארוך, ועוד אחד, שייקה ברק. בהקלטות הייתי בכיוון קצת שונה משאר הנגנים, שכולם ניגנו בס עם מפרט. גם אני ניגנתי עם מפרט בתקופה הראשונה עם השלושרים, אבל אחר כך הבנתי שאני לא רוצה לנגן עם מפרט כי התחלתי לשמוע ג'ז ולהימשך לג'ז." היתה בתקופה ההיא אחוות בסיסטים? הייתם מיודדים זה עם זה? "את עמי הכרתי כי היינו נפגשים פה ושם, וחיבבנו אחד את השני. שמוליק היה חבר קרוב שלי. הוא היה מאד מוכשר, וידע לעשות הרבה דברים. הרמקולים שניגנתי איתם ב'אחרית הימים' היו רמקולים שבניתי יחד עם שמוליק – הלכנו לנגר וחתכנו עצים, אל תשאל. היו אז המון הופעות גדולות פתוחות עם הרבה אמנים, אז היית פוגש שם את כל הזמרים והשחקנים והבדרנים והנגנים. גם בהקלטות. ככה נפגשו אז אנשים." "בתחילת שנות השבעים היתה המון עבודה בארץ. הרבה להקות, הרבה זמרים, הרבה הופעות, הרבה הקלטות. היה לי לוח עמוס עם המון הקלטות והופעות, אני כבר לא זוכר את כולן. ניגנתי למשל בהקלטות של המחזמר 'אל תקרא לי שחור' ובפסקול של 'קזבלן', והיתה לי שלישייה עם זהר לוי ואלכס וייס, שניגנו עם אילנה רובינא ועם יפה ירקוני ועם שושנה דמארי, עם כולם." עם "החלונות הגבוהים" בסיני במלחמת יום כיפור. צילום באדיבות אלי מגן מה היה הציוד שלך בתקופה ההיא? "הגיטרה בס הראשונה שהיתה לי אחרי שהשתחררתי היתה פנדר מוסטנג קטנה. אחר כך החלפתי אותה לג'ז בס, שניגנתי עליה שנה בערך, ולא כל כך אהבתי אותה. הצוואר שלה התחיל להתעקם קצת, והבנתי שמה שאני רוצה זה פרסיז'ן, אז מכרתי אותה וקניתי פרסיז'ן. קרובה שלי מארצות הברית באה ב-73 לביקור, אז אמרתי לה מה לקנות, והיא הלכה לחנות Manny’s בניו יורק, וקנתה לי פרסיז'ן חדשה, שיש לי אותה עד היום." "בתקופה ההיא קרן אמריקה-ישראל תרמו כלי נגינה לכל מיני תזמורות וארגונים מוזיקליים בארץ, ואיכשהו הצלחתי לקבל מהם מגבר של גיבסון. זה היה מגבר קטן, מאד מוזר, עם שתי בוקסות מלבניות די קטנות. עד כמה שאני זוכר, ניגנתי עם הגיבסון הזה עם השלושרים. הייתי יושב על המגבר הזה, שמתי בוקסה אחת על ידי ובוקסה אחת יותר רחוק קצת ממני. המגבר החזיק מעמד הרבה שנים, ובסוף מכרתי אותו לאיזה שיפוצניק ששיפץ לנו את הדירה. אחר כך היה בחור שקראו לו טומי, שהיתה לו חנות תקליטים בסוף אבן גבירול, והוא היה גם אלקטרונאי שבנה מגברים. אז קניתי ממנו מגבר מנורות של 50 ואט, נדמה לי שעדיין יש לי אותו בבוידעם באיזה מקום. גם לשמוליק ארוך היה מגבר כזה, ובאחרית הימים ניגנתי עליו עם הבוקסות שבניתי עם שמוליק, בוקסות ענקיות." עם להקת "אחרית הימים" לקראת סוף הפעילות של 'אחרית הימים', מגן הבין שהוא רוצה יותר לנגן מאשר לשיר, וגם הרחיב את טעמו המוזיקלי. "התחלתי להיות מושפע יותר ויותר ממוזיקה אמריקאית, מג'ז ומפיוז'ן. להקת Blood Sweat and Tears הגיעו אז לארץ ונתנו הופעה מדהימה, שעשתה עלי רושם מאוד חזק. הייתי אז חבר של מישה סגל, שאירח אותם בארץ, ודרכו התחברנו ודיברנו איתם. הבסיסט שלהם, ג'ים פילדר, חבר שלי עד היום בפייסבוק. מאוד אהבתי את הנגינה שלו. ידעתי את כל התפקידים של Blood Sweat and Tears בעל פה." "במועדון 'ברברים' היו מנגנים ג'ז כל יום ראשון, והייתי מגיע לשם תמיד, מקשיב, ונדלקתי על זה. אלונה טוראל, שהיתה חברה קרובה ומאד אהבה ג'ז, נתנה לי תקליטי ג'ז, צ'רלי פרקר ועוד כאלה, ומאד אהבתי את זה. אז התחלתי לנגן ג'ז – בהתחלה על גיטרה בס, בברברים. הרכב הג'ז הראשון שלי היה עם הסקסופוניסט ג'ס קורן והמתופף ג'רי גרוול. ואז הבנתי שאני רוצה לנגן קונטרבס. היה בחור נחמד שקראו לו פרץ, שגר לא רחוק ממני, והיה לו במרפסת קונטרבס שהוא לא ניגן עליו. הוא הסכים להשאיל לי אותו, וככה התחלתי לנגן, לבד, בלי מורה. מתי כספי ניהל אז ביפו מועדון קטן של ג'ז, והזמין אותי לנגן שם. ניגנתי בלי לדעת לנגן בכלל, פשוט התחלתי לקשקש על הבס. בהמשך מצאתי מורה מאד ידוע שקראו לו אגון קרטן; הוא ניגן גיטרה ופסנתר ואקורדיון, אבל הוא היה במקור קונטרבסיסט, וניגן באנסמבל הקאמרי." "אני הייתי מאלה שאחראים להשפעה של הג'ז על המוזיקה הקלה בארץ. מאד אהבתי ג'ז ומאד הושפעתי מג'ז, ולכן כשניגנתי בהקלטות, ניגנתי עם האצבעות. אפשר לשמוע דוגמאות למשל בתקליט שעשיתי עם ג'וזי כץ ושמוליק קראוס, של שירי מרים ילן שטקליס. אני מנגן שם בחלק מהשירים. ב'ראש כרוב' היתה הפעם הראשונה שהקלטתי עם קונטרבס, בלי הכנות ובלי לדעת יותר מדי." "הקונטרבס הראשון היה כמה חודשים אצלי, ואז החזרתי אותו וקניתי בס אחר, שעליו ניגנתי בראש כרוב. מכר לי אותו בסיסט שקראו לו לב ז'בז'ינסקי, שניגן בלהקת הפלטינה. זה היה בס הונגרי פשוט מאד, שהחזיק אצלי כמה חודשים, וכשהתחלתי ללמוד אצל אגון קרטן אגון הלך איתי וקנינו בירושלים קונטרבס ממישהו שהוא הכיר. זה היה בס יותר טוב, רובנר גרמני משנות או הארבעים או החמישים, אני מניח. למדתי אצל אגון בערך שנה, ואז החלטתי שאני רוצה לנסוע לנסוע לבוסטון, לברקלי, וללמוד ג'ז כמו שצריך." "ב- 74 או 75 ניגנתי עם פסטיבל הזמר החסידי, ונסעתי איתם לסיבוב גדול בכל העולם, בין היתר בארה"ב. תכננתי להישאר שם, לקבל ויזה בבוסטון, ואשתי והילדה הקטנה שלי היו אמורות אז להצטרף אלי. אבל לא אישרו לי את הוויזה, אז הייתי חייב לחזור לארץ, והיתה איזו חצי שנה מבוזבזת, ורק אז קיבלנו ויזה, נסענו לארה"ב והתחלתי ללמוד בברקלי." "לא אהבתי את ברקלי. לא התחברתי לשם ולא מצאתי מורה רציני מספיק. הבנתי שבשביל ללמוד את הכלי כמו שצריך אני צריך ללמוד קלאסי, אז אחרי בערך שלושה חודשים עזבתי. לקחנו את כל מה שהיה לנו והגענו לניו יורק. חיפשתי מורה טוב, ומצאתי בג'וליארד מורה שקראו לו הומר מנץ', שהיה בסיסט ומורה מאד ידוע בניו יורק. הוא התחיל אז ללמד בבית ספר שקראו לו 'מאנס' (Mannes), שבהמשך הפך ל'ניו סקול' וכבר לא קיים יותר. זה היה בית ספר למוזיקה קלאסית, בעיקר לאנשים שרוצים ללמוד קומפוזיציה וניצוח. הומר אמר לי שבמאנס מחפשים אינסטרומנטליסטים, והמליץ לי להיבחן, ואולי יתנו לי מלגה. וזה מה שהיה – קיבלתי באמת מלגה ולמדתי שם ארבע שנים. גרוניך למד שם איתי באותן שנים, וגם מנחם ויזנברג, ואלונה טוראל למדה שם לפני. הייתי הנגן הראשון בתזמורת, וכשגמרתי את בית הספר הם רצו שאני גם אלמד שם, אז הייתי מורה במאנס במשך שנתיים, ב-preparatory school." אז זאת עוד תעלומה. הגעת לקונטרבס בתור מבוגר, ותוך זמן קצר אתה קונטרבסיסט ראשון בתזמורת בניו יורק. "נכון. אבל מוזיקה זה מוזיקה, ומי שרוצה מאד, ובאמת יש לו מטרה, יכול. עוד בארץ כולם באמת צחקו עלי. אני זוכר שלב ז'בז'ינסקי וויקטור פונרוב, שגם כן היה קונטרבסיסט מצוין שהגיע מרוסיה, לא האמינו שאפשר לעשות את המהפך הזה. לב אמר לי תמיד – אני לא מבין אותך, אתה חושב שאתה יכול בגיל 25 להתחיל לנגן קונטרבס? זה לא יעבוד לך, זה קשה. אבל הייתי חדור מטרה, ועובדה שעשיתי את זה. ניגנתי וניגנתי, ולקחתי שיעורים, ולקחתי את זה ברצינות, וכמה שיכולתי לנגן ניגנתי. זה היה קשה, והשקעתי את כל המאמצים שלי." "בניו יורק אשתי עבדה בתור תופרת והרווחנו גרושים, בקושי התקיימנו. היינו ממש על תקן של פליטים. גם אני הייתי צריך לעבוד, אז מצאתי כל מיני מועדוני לילה ישראלים וחלטורות. היה בברוקלין משרד גדול של חתונות של יהודים, 'נגינה אורקסטרה', ועבדתי איתם. ניגנתי תקופה ארוכה במועדון 'אל אברם' בווילג', וגם במועדון של אריס סאן, וב'סירוקו'. היו לי הרבה חברים ישראלים – גורי אגמון, אלברט פיאמנטה, ירון גרשובסקי – היינו מנגנים כולנו בחלטורות. בדיוק אז החסידים גילו את עולם המוזיקה, את הרוקנרול החסידי, אז במשך כמה שנים גם ניגנתי באולפנים בהקלטות שלהם." מה קרה עם הג'ז בתקופה הזאת? "ניגנתי ג'ז כל הזמן. היה לי הרכב עם ריק קטלר, שהיה מתופף ופסנתרן מדהים. הוא ניגן למשל במחזמר 'שיער', ועם לייזה מינלי ועם שארל אזנבור. אנחנו חברים טובים עד היום. גם שמעתי כל הזמן ג'ז – הייתי גומר לעבוד באל אברם בשתיים בלילה, ועובר דרך כל מיני מועדונים קטנים, כמו ה-Knickerbocker, שם היו בדרך כלל מנגנים דואטים, אבל עם נגנים גדולים כמו רון קרטר ובאסטר ויליאמס." "הייתי נפגש באופן קבוע עם אדי גומז, הבסיסט של ביל אוונס. הוא היה כאילו המורה שלי, למרות שהוא לא ממש לימד. היינו מנגנים דואטים ביחד, אצלו בבית. אבל אז הבנתי שאני לא רוצה ג'ז בתור מקצוע. אדי שכנע אותי שזה הורס את חיי המשפחה להיות נגן ג'ז, כל הזמן בדרכים. והוא צדק. אז ויתרתי על החלום הזה והבנתי שאני בעצם רוצה לנגן בתזמורת בתור הדבר העיקרי, ובמקביל לנגן ג'ז." עם אדי גומז (צילום: יוטיוב) "בסוף התקופה בניו יורק התחלתי להתעניין איפה יש אודישנים לתזמורות בארץ. הייתי בקשר עם האקורדיוניסט איתן שפירא, שהכרתי עוד מהתיכון, ואחר כך היה בלהקת פיקוד מרכז כשאני הייתי בלהקת הנח"ל, והיינו חברים טובים. הוא אמר לי שמישהו עוזב בפילהרמונית בארץ, ויעצו לי לעשות מעין בחינת היכרות עם זובין מהטה, שהיה גם המנהל המוזיקלי של הניו יורק פילהרמונית. אז סידרתי את הבחינה הזאת, וניגנתי לו באייוורי פישר הול בניו יורק. אחר כך, כשבאמת התפנה מקום, נרשמתי לבחינה בארץ, בנוכחות הנגנים הראשיים. זה היה סוף 1982." "היה לי בס קטן שלקחתי איתי במטוס לארץ, ובשדה התעופה הוא נשבר לי, ולא היה לי על מה לנגן. אחד הנגנים הראשונים בתזמורת ידע שאני מנגן ג'ז ורוקנרול, וניסה לשכנע את כולם שאני מין פרחח עם שיער ארוך וסמים. קצת פחדו ממנו, ואף אחד לא רצה לתת לי את הבס שלו לנגן. בסוף פיטר מארק, שגם הוא היה נגן ראשון, נתן לי את הבס שלו. אבל בדיוק אז היו בתזמורת החגיגות של 'שבוע הוברמן' – כל הסטארים הכי גדולים הגיעו לנגן עם התזמורת, והיו קונצרטים וחזרות כל יום. היו לי שלושה או ארבעה ימים עד הבחינה, אז הייתי מגיע באחת-עשרה בלילה, כשהם גמרו לנגן, ומתאמן עד שתיים או שלוש, לבד על הבמה. קרעתי את האצבעות על הבס של פיטר – היה לו בס ענק עם מיתרים בגובה של אני לא יודע מה, ואני הייתי רגיל לנגן על בס קטן עם מיתרים קרובים. היה מאד קשה, אבל פיצחתי את הבחינה הזאת והתקבלתי לתזמורת. ככה התחיל עוד פרק בחיים שלי, שנמשך 32 שנה." האם בגלל המסלול שעברת נחשבת בתזמורת עוף מוזר? "נכון. הייתי תמיד עוף מוזר בתזמורת. אבל היו לי כישורים שלא היו לאחרים. למשל שחיתי יותר בקלות בסוגים אחרים של מוזיקה, ובדברים שהם יותר קצביים או פרובלמטיים, שהיה להם קשה להתמודד איתם, לי לא היה כל כך קשה. אם היו זמרים של מוזיקה קלה שהיה להם קונצרט עם הפילהרמונית, הם בדרך כלל רצו שאני אנגן איתם. זה לא תמיד יצא לפועל כי לפעמים שמו לי רגליים, אבל הצלחתי לעשות את זה ברוב הפעמים. היו הרבה פרויקטים כאלה, למשל עם אסתר עופרים, די די ברידג'ווטר, ריטה, ויהורם גאון. היה צריך שם נגן קונטרבס אחד שינגן עם הרית'ם סקשן עם פיקאפ ומגבר, ואחר כך כל התזמורת היתה מצטרפת." בתזמורת הפילהרמונית (צילום: יוטיוב) מה עשית במקביל לפילהרמונית? "עשיתי הרבה, ככל שיכולתי. תמיד הייתי מחובר למוזיקה הקלה. עשיתי המון הקלטות אחרי שחזרתי, גם גיטרה בס וגם קונטרבס. אנשים התחילו להשתמש בקונטרבס בגלל שהגעתי והדלקתי אותם על זה. למשל ב'כי האדם עץ השדה' של שלום, וב'איה' של דפנה ארמוני, וב'וידוי' עם יהודית רביץ, וב'אפר ואבק' של פוליקר." "פעמיים-שלוש בשבוע, אחרי הקונצרטים עם הפילהרמונית, בלילה, הייתי הולך לנגן ג'ז בפאבים ומועדונים. לדני גוטפריד ולי היתה גם שלישייה עם גיא בן ברק המתופף, והיינו עושים חזרות בחדר הסולנים בהיכל התרבות אחרי שהקונצרטים היו נגמרים, באחת עשרה בלילה. יצא כמה פעמים שלאונרד ברנשטיין היה שם; היה לו חוזה עם דויטשה גרמופון שהם היו מקליטים כל דבר שהוא היה עושה, ואחרי החזרה או הקונצרט הוא היה עולה ומקשיב להקלטה. אנחנו היינו מנגנים בחדר הצמוד, וכשהוא גמר להקשיב שם הוא היה עובר, ופתאום שומע שמנגנים ג'ז. אז הוא היה נכנס ומקשיב לנו ומדבר אתנו. היה נחמד להיפגש אתו מהצד הזה של המוזיקה." "היתה תקופה שניגנתי במין להקת בית של אמני ג'ז שבאו מחוץ לארץ. לדני גוטפריד היתה תכנית שהוא היה מארח כל מיני אמנים, בהתחלה במוזיאון תל אביב ואחר כך במשכן האופרה. הם היו באים הנה לשבוע, והיינו עושים איתם חזרות וכמה הופעות. ככה ניגנתי עם נגנים גדולים, למשל מקוי טיינר ורנדי ברקר." "השף במועדון הים התיכון באכזיב היה סקסופוניסט צרפתי שקראו לו ז'ראר, בחור נחמד מאין כמוהו. הוא הזמין לארץ את סטן גץ, וסטן בא עם פמליה שלמה, כולל הבן שלו שניגן תופים, ופנו אלי שאנגן אתו. התחלתי לנגן אתו שם, וניגנו גם קונצרט אחד בירושלים, שהקליטו בקול ישראל. מאד אהבתי לנגן אתו. אחר כך, כשבאתי לארה"ב לסיורים עם התזמורת הוא הזמין אותי אליו הביתה, ונהיינו חברים קרובים. הוא ניהל אז את המחלקה של הג'ז באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, וניסה לשכנע אותי שאצטרף להרכב שלו ושאלמד באוניברסיטה. אבל זה היה שנתיים אחרי שחזרתי לארץ, ולא רציתי לעזוב." מה אתה עושה בשנים האחרונות? "לפני כמה שנים הוצאתי אלבום כפול של אוסף ושל כמה שירים חדשים, 'איש העולם הבא'. יצאנו בתכנית עם הרכב של חמישייה, והופענו שנתיים או שלוש. כשהפסקתי עם זה המשכתי להופיע במסגרת אחרת עם עדי רנרט; היתה לנו תכנית יפה שנקראה 'דאבל סטנדרט', והופענו הרבה עד שהגיעה הקורונה. במקביל כמובן ניגנתי ג'ז, גם אתו וגם עם אחרים. יש לי כבר די הרבה זמן שלישייה עם הפסנתרן רמי לוין והמתופף גיא בן ברק. אנחנו נפגשים ומנגנים בבית, כמו ילדים קטנים. מקליטים, מנגנים, קצת הופענו פה ושם. אני גם מופיע בכל מיני פסטיבלים – הייתי אמור להופיע לאחרונה עם אחינועם בפסטיבל באילת, אבל בגלל הקורונה ביטלו את זה עוד פעם ועוד פעם. גם את הפסטיבל ביפו שעמיקם קימלמן מארגן ביטלו." צילום באדיבות הלה עמנואל hilart.co.il תוכל לספר עוד על הציוד שלך? "את הפרסיז'ן יש לי כל השנים. במשך הזמן החלפתי לה את הפיקאפים ועוד כל מיני דברים, כי לא אהבתי את איך שהיא צלצלה. כשעבדתי באל אברם היה לי חשוב להתאמן על קונטרבס, אבל לא היתה לי ברירה והייתי צריך לנגן שם על גיטרה בס. אז החלטתי לקנות צוואר פרטלס, שזה קצת יותר דומה לקונטרבס, ובמועדון שם ניגנתי עליה עם הצוואר הפרטלס. בהמשך החלפתי לה עוד פעם פיקאפים, לפיקאפים חדשים של פנדר שהם חיקוי של הפיקאפים האורגינליים שהיו לי, והיא מצלצלת נהדר היום." צילום: יוטיוב "שנתיים או שלוש לפני שחזרתי לארץ הכרתי בניו יורק את קן סמית, שהתחיל אז לייצר גיטרות בס אצלו בבית. התחברתי אליו, וקניתי ממנו את אחת הגיטרות הראשונות שהוא בנה, גיטרה מס' 13 שלו. היא היתה מאד יפה ומשוכללת, צלצלה נורא יפה. ניגנתי איתה די הרבה בהקלטות, למשל בתקליט של יוסי בנאי עם השיר 'ערב עירוני', והיא מצלצלת יפה שם. אבל בהרבה הקלטות לא הייתי שלם עם הסאונד שלה – יותר מדי יפה, פחות מדי יוצא החוצה, פחות מדי פשוט, לא יודע איך להגדיר את זה. בהמשך מכרתי אותה לתלמיד שלי, דוד סגל, שעכשיו מנגן בפילהרמונית, אבל אני חושב שהוא בינתיים מכר אותה גם." "יש לי היום שני מגברים, פוליטון ואקוסטיק אימג', אבל אני כמעט לא משתמש במגבר. זה כבר די פאסה לנגן עם מגברים. אם אני מנגן ג'ז בשבלול או במועדון כזה, אז אני לפעמים מתחבר למגבר שם, אבל היום יש בכל מקום מערכות סאונד גדולות, וכולנו עם אוזניות in ear. יש לי מיקרופון ופיקאפ, מחברים הכל דרך המערכת, ואני מקבל אלי לאוזן את מה שאני רוצה. זה הכי פשוט." לאיזו מוזיקה אתה מקשיב בזמנך הפנוי? "כשאני שומע רדיו בנסיעות אז קלאסי או הגל הקל, מה שיוצא. בבית אני מקשיב גם לג'ז וגם למוזיקה קלאסית. מאז שעזבתי את התזמורת אני לא מנגן יותר עם אנשים מוזיקה קלאסית, אבל אני מנגן הרבה יצירות קלאסיות עם יוטיוב. גם לבד וגם עם תלמידים. יוטיוב זה אוצר שאי אפשר לתאר. אני מנגן שם עם מי שאני רוצה – סולנים או מנצחים גדולים, שחלקם כבר מזמן לא חיים, וברגע שאני מנגן עם מישהו כזה, גם אם זה ביוטיוב, אני פתאום מרגיש את מה שהרגשתי כשניגנתי איתו על הבמה. התפיסה שלו, הרוח שלו, נשארים במוזיקה. הזמן לא משחק שום תפקיד. אתה משתלב בתזמורת – ברלין או וינה, מה שלא יהיה – מנגן עם המנצח ומבין את הראש שלו. זאת חוויה נהדרת והנאה גדולה, בלי שיעירו לך הערות כל הזמן ויגידו לך מה לעשות ואיך לעשות. אתה לא ליד עוד מישהו שמנגן אחרת ממך ואתה לא רוצה לנגן כמוהו, ולא יושב בתזמורת ופתאום הכינורות מנגנים מהר מדי או לאט מדי, ואתה צריך להילחם. אין את כל הבלגן הזה. אתה מכוון את הווליום במערכת שיתאים, ומנגן עם משהו מוגמר שמצלצל טוב, אנשים שכבר עבדו ביחד, ניגנו והקליטו עם סאונד מדהים. זה כיף גדול." עם כל הידע שיש לך היום, איזו עצה היית נותן לעצמך הצעיר, בתחילת הדרך? "אני חושב שהייתי מתחיל את הכול הרבה יותר מוקדם. אני התחלתי נורא מאוחר, כי לא הייתי מפוקס על מה אני רוצה לעשות, ועברתי דרך מאד ארוכה ומפותלת. הכול קרה הפוך בגלל הדבר הזה. יש אנשים שמההתחלה היו מאד מפוקסים על מה שהם נהיו, וזה יתרון גדול. לי לא היה את היתרון הזה. עד היום יש דברים שלוקח לי יותר זמן להבין ולעכל ולהפנים. אבל טוב, ככה אני בנוי."

בשביל הדור שגדל בארץ בשנות השבעים והשמונים, יוסי מנחם זכור לנצח בתור הבסיסט של להקת ברוש, שהופיעה בקביעות בתכנית הטלוויזיה "זהו זה". אבל תחנות חייו כוללות את סצינת הרוקנרול המתהווה של תל אביב באמצע שנות השישים, המחזה הרדיקלי "מלכת אמבטיה", הופעות והקלטות עם אין-ספור אמנים, ביניהם אריאל זילבר, שלמה ארצי, יגאל בשן, זוהר ארגוב, אריק איינשטיין, ואבנר גדסי, ומחזות זמר שוברי קופות כגון "עלובי החיים", "צלילי המוזיקה", "יוסף וכותונת הפסים", ו"אוויטה". הוא למד במחלקה לקולנוע ב"בית צבי", ובילה שתי תקופות ממושכות בלונדון, אליה נסע לאחר שזכה במלגת לימודים ל-National Film School. החל משנת 1993 יוסי מנחם מקדיש את רוב זמנו לפעילות באיגוד המוזיקאים בישראל ובעמותת עילם, העוסקת בזכויות המוזיקאים המבצעים בארץ. כיום, בגיל 70, הוא מכהן כסמנכ"ל עילם, כשמאחוריו תואר בניהול מוסדות תרבות מאוניברסיטת תל אביב. "הקריירה שלי התחילה בתור סוג של די ג'יי, בגיל 12 או 13", הוא מספר. "הייתי עם הפטיפון היחיד בשכונה והיה לי אוסף של תקליטים, אז הייתי מגיע עם הפטיפון למסיבות סלון של ילדים יותר מבוגרים, בני 16 או 17. ותמיד התעקשתי – לא שמעו את הבס. כבר אז היה לי מאד בולט שהבס הוא כלי שמסתתר מאחור, בגלל מגבלות טכניות. בגיל 14 התחלתי לנגן בגיטרה אקוסטית. לקחתי שניים-שלושה שיעורים, והיתה גם איזו חוברת, עם כמה אקורדים, משהו למתחילים. היינו הולכים לבדוק אקורדים אצל אנשים שמכירים אותם; פה דיאז מינור היה אקורד שהיית צריך לראות מישהו עושה אותו." "בתקופה ההיא לא היו בתל אביב מועדונים, אבל היו בתי קפה שבשישי ושבת היו הופכים למועדון סגור עם להקה שמנגנת קאוורים. באחד מהם ניגנה להקת האריות, שהבסיסט שלה היה חיים סבן, שהיה אז בצבא ובהמשך נהיה ביזנסמן ענק. אני גרתי קרוב והייתי מגיע לשם באופן קבוע, עוזר להם עם הציוד ושומע אותם עושים באלאנס, חצי גרופי כזה. להופעה לא יכולתי להיכנס, הייתי ילד עם מכנסיים קצרים. יום אחד הגיטריסט שואל אותי – תגיד, אתה יודע לכוון בס? אמרתי לו, אני אנסה. אז אני מכוון לחיים את הבס, והוא מגיע אחרי חצי שעה, הם מנגנים את הקאוורים שלהם, והגיטריסט אומר לחיים בסרקסטיות, בואנ'ה, היום אתה מכוון. חיים שואל – מי כיוון לי את הבס? והגיטריסט מצביע עלי – הנה, הילד. אז חיים אומר לי – אתה פה קבוע משבוע הבא. נתן לי משרה." "בסביבות גיל 15, ב-1965, התחלתי לנגן בעצמי בס. בפאזל של הנגנים שהיה אז בתל אביב היו יותר גיטריסטים מאשר בסיסטים, אז באופן טבעי הלכתי למה שחסר. זה היה איזה איזשהו יצר הישרדותי, בשביל להיות על במה. היתה לי להקה בשם 'המוסטנגים' – הרכב קלאסי של שתי גיטרות, בס ותופים. ניגנו קאוורים של הביטלס, הקינקס, הרולינג סטונז, וכל מה שזז בתקופה ההיא. ילדים, מנגנים, מרוויחים עשר לירות מדי פעם, אבל יותר חזרות מהופעות. מעולם לא למדתי בס אצל מורה. לא היו בכלל מורים לבס, רק מורים לגיטרה, אבל הם לא הבינו את הכלי הזה. אחרי שלושה או ארבעה חודשים חשבתי שהייתי הבסיסט הכי טוב בארץ, זאת היתה אז הרמה. כולם היו אוטודידקטים, אתה לומד תוך כדי עשייה. היינו יושבים אז ליד תקליטים מהבוקר עד הערב; הטריק המפורסם בשביל להוציא תפקיד בס היה להריץ את התקליט ב-78 סיבובים לדקה, והבס היה יוצא החוצה." איזה בסיסטים השפיעו עליך? "אי אפשר שלא להזכיר את פול מקרטני. עוד דמות שעולה לי לראש זה מפרויקט שעשיתי עם הלהקה שהיתה לי אחרי המוסטנגים, לקחתי על עצמי משימה בלתי אפשרית ללמד אותם לשיר ולנגן את Good Vibrations של הביץ' בויז. למדתי את כל התפקידים בשיר, אבל אמרתי לעצמי – קיבינימט, לא יכול להיות שילדים בני 18 או 19 מנגנים ככה. רק שנים אחרי זה הבנתי שבהקלטות ניגנו הנגנים הכי טובים באמריקה, ועל הבס היתה קרול קיי. זאת היתה הפתעה שבעולם של גברים מסתננת אישה, ועוד מנגנת בס. היא ניגנה לא רק עם הביץ' בויז אלא בהמון סשנים. היו לי אחרי זה גם את תקליטי הלימוד שלה, והבנתי מאיפה משתין הדג." "מאד אהבתי גם את הקינקס ואת הרולינג סטונז. הבסיסט של הרולינג סטונז, ביל וויימן, היה מאד מעניין. את הבומבה קיבלתי אחרי שנה או שנתיים, בסביבות 1966, כששמעתי את ההקלטות הראשונות של 'קרים', עם ג'ק ברוס על הבס. הוא היה הדמות הראשונה של בסיסט איקוני ממש. גם כותב, גם שר, גם מנגן, והכל בלי שום בושה. זה מאד השפיע עלי." "בארץ היה הבסיסט שמוליק ארוך. הוא היה מבוגר ממני בשבע-שמונה שנים, אבל בהמשך הפך להיות חבר טוב שלי. הוא ניגן עם החלונות הגבוהים, ובהמשך עם אריק איינשטיין ועם ששת. הוא לא היה מנטור, או מושא להערצה, אבל הוא היה מישהו שראיתי שמנגן טוב." במחזה "מלכת אמבטיה" מאת חנוך לוין יוסי מנחם שיחק בסרט "הלהקה" את תפקיד נגן הבס בלהקה, וגם ניגן בפסקול שלו. אבל למרבה הפליאה הוא לא שירת בלהקה צבאית. "דחו לי את הצבא כמה פעמים בשביל לימודים. אבל עוד לפני שהתגייסתי ניגנתי בכל ההקלטות של הלהקות הצבאיות. במלחמת יום הכיפורים ניגנתי עם אנריקו מסיאס ולאונרד כהן, שהגיעו מחו"ל להופיע מול החיילים. ב-75 התגייסתי בגיוס שלב ב', אבל בגלל שכבר הייתי בן 25, הייתי צריך לשרת רק שישה חודשים. עשיתי טירונות ואחרי זה שירתתי במדור הווי ובידור, ושם גם המשכתי לעשות מילואים שלושים שנה." הוא בילה בלונדון שתי תקופות בשנות השבעים, ועד מהרה הוא מצא את עצמו מעורב בסצינת המוזיקה המקומית, מופיע ומקליט. "ב-72, טכנאי אולפן אחד אמר לי שיש הרכב בוומבלי בלי בסיסט קבוע, ושאני מאד יכול להתאים להם. הוא נתן לי טלפון, אבל לא התקשרתי, כי הייתי עסוק מהבוקר עד הערב. שלושה שבועות אחרי זה אותו סיפור באולפן אחר: הטכנאי אומר לי שיש הרכב בוומבלי שמחפש בסיסט. אני שואל אותו מה שם ההרכב, והוא אומר לי 'קווין'. ושוב לא עשיתי כלום. חזרתי לארץ, וב-74 הגעתי ללונדון שוב, ולילה אחד אני חוזר הביתה ברכבת התחתית, ובאיזושהי תחנה, פרץ של ילדות צווחות אחרי הופעה ממלא את הרכבת. אחת עומדת מולי, ואני רואה שעל כזה כפתור שהיא לבשה כתוב קווין. למחרת קניתי תקליט של קווין וקיבלתי שוק. כשחזרתי הבאתי לארץ את התקליט הראשון של רפסודיה בוהמית. הושבתי את משה לוי וגרי אקשטיין, ואמרתי להם – תשמעו הרכב שהייתי צריך לנגן איתו. הם לא שוכחים את זה. לשמוע בפעם הראשונה את רפסודיה בוהמית, את הקולות, זה מרשים." "ב-73 או 74, גרי אקשטיין ואני החלטנו להקים 'פאוור טריו' בשם קליידוסקופ, עם המתופף יעקב אגת. ההחלטה העקרונית היתה שאנחנו מנסים להקליט חומר מקורי בעברית ובאנגלית. הסתובבנו בהמון מועדונים בארץ, והתגובות לחומר המקורי היו נהדרות. בסופו של דבר מה שנשאר מההרכב זה הקלטות שגרי השתמש בהן לתקליט הראשון שלו, 'מחזור א' תשל"ז'. המשכתי להקליט ולנגן עם גרי לאורך השנים." עם גרי אקשטיין ספר על הציוד שלך. "הכלי הראשון שלי היה הופנר כינור ביטלס. אני חושב שהייתי בין השניים-שלושה הראשונים בארץ עם בס כזה. אבל הצוואר שלה היה מאד רגיש והתעקם לגמרי. אז עשיתי עליה טרייד תמורת גיטרה בס של ווקס, עם גוף משונה, אבל גם אותה לא אהבתי." "בהמשך הגיעו לארץ הפנדרים. האחים שרי ומיקי גרינשפון, הבעלים של חלילית, שמו עלי עין וחיבבו אותי, והם היו היבואנים של פנדר. נדלקתי אצלם על איזו ג'ז בס פרה CBS, והיא היתה איתי שבע או שמונה שנים. איתה עשיתי את ההקלטות הראשונות שלי, ב-69 או 70, הרבה לפני ברוש. ניגנתי בתקליט הראשון של שלמה ארצי, וגם ב'אני חולם על נעמי', שזה שיר הפופ הראשון בארץ שהפראזה של הבס הובילה את השיר." "עם מגברים, בהתחלה זה היה איום ונורא, כי הכריחו את הגיטריסט ואת הבסיסט להיות על אותו מגבר ואותו רמקול. הייתי משתגע מזה, והבנתי שאני צריך להיות לבד. היה אז בחור שהיתה לו מעבדה בבוגרשוב בתל אביב שקראו לה 'אינטרקום'. הוא התחיל מאינטרקום לבתים, ועשה גם מגברים. אז המגבר הראשון שלי היה מגבר מנורות של אינטרקום, עם בוקסה של 12 אינץ', שהייתי מחסל אחרי שתי הופעות. אבל מצא חן בעיניי הטרטור של הרמקול כשהוא היה חצי קרוע, סאונד של חצי דיסטורשן." "בערך שנתיים אחרי שקניתי את הג'ז בס, ב-68 או 69, אני עובר בחלילית, כי הייתי שם אורח קבוע, ושרי אומר לי שהוא בקשר עם יהודי אנגלי חביב שעושה מגברים, שקוראים לו ג'ים מרשל. ידעתי אז שקלפטון מנגן על מרשל, אז אמרתי לו – תביא אותם, בטח. הייתי הראשון בארץ שהיה לו ציוד בס של מרשל: ראש 50 וואט ובוקסה עם ארבעה רמקולים. הייתי נותן צליל ואנשים היו מקבלים בומבה בבטן. כשהיינו מקליטים בקולינור הישן, לא היו מקליטים אותי רק דיירקט, אלא גם עם מיקרופון מהמגבר, והייתי מנגן עם מפרט, לא אצבעות. זה היה סאונד חוץ לארץ." "מתישהו הצוואר של הג'ז בס התעקם והבורג של הטראס רוד הגיע לסוף. לא היו אז מתקני גיטרות שיכלו לסדר את זה והכלי היה אבוד. אז הלכתי לחלילית וקניתי פרסיז'ן, אבל התגעגעתי לסאונד של הג'ז בס. היה לי אז חבר מטורף שכל הזמן היה מפרק גיטרות, והוא אמר, מה אתה רוצה? אמרתי לו – אני רוצה סאונד של טרקטור. אז הוספנו פיק-אפ של טלקסטר בס, האמבקר מלבני גדול, שהזכיר לי את הסאונד של ה-EB גיבסון של ג'ק ברוס. ועשינו גם סוויצ'ים לחלוקה של הפיק-אפים, לחוד, או ביחד. עם הבס הזאת המשכתי להקליט וגם ניגנתי עליה בשנים הראשונות של זהו זה. בהמשך התחלתי להשתמש בכלים של ימהה והפסקתי עם הפרסיז'ן. היא כבר לא אצלי." "הבס המרכזית שלי בשנים האחרונות זאת סטטוס גרפיט קרבון הדלס. ב-87 הגעתי להופעות בלונדון עם איזה אומן ישראלי. הלכתי למחזמר ושמעתי צליל בס נהדר יוצא מהבמה. בסוף ההופעה שאלתי את הבסיסט איזה גיטרה זאת, והוא אמר לי סטטוס. למחרת הלכתי לחנות כלי נגינה, והמוכר אמר לי שהוא מכיר את מי שעושה אותן, ושהוא יקשר אותי אליו. וככה הגעתי אל הבנאדם, רוב גרין. באיזשהו שלב הוא הוציא פלייט קייס, פותח, ואני רואה בס 5 מיתרים. לא התכוונתי לקנות 5 מיתרים, אבל ניגנתי עליה ולא יכולתי להוריד אותה מהידיים. הכלי שר בעצמו. בהתחלה הוא לא רצה למכור אותה. הבס הזאת היתה הדוגמנית שהצטלמה לקטלוג שלו בתור ה-5 מיתרים, והוא מאד היה גאה בה. בסוף שכנעתי אותו. היא עלתה לי מעל 2,000 סטרלינג, שהיה אז המון כסף, אבל היא איתי מאז. יש עליה מספר 75. ניגנתי איתה בכל ההקלטות של העשרים-שלושים שנה האחרונות." "יש לי בבית גם ג'ז בס נהדרת, פרסיז'ן ישנה מהדגם הראשון, בס אקוסטית, וארבע-חמש גיטרות חשמליות רגילות. יש לי מגבר בס ביתי קטן של פיווי, אבל נגמר העידן שאני מביא מגבר מהבית. בהופעות מביאים לי איזה ציוד שאני מבקש, בדרך כלל טרייס אליוט או אמפג." איזו הופעה או הקלטה זכורה לך כחוויה מיוחדת? "החוויה הכי מיוחדת שקרתה לי זאת ההופעה עם ג'ורג' מרטין, המפיק של הביטלס, והפילהרמונית ב-99. לקראת הפרויקט הזה הגיעו לארץ הבן של ג'ורג' מרטין, ג'יילס, והעוזר שלו, בשביל לבחור רית'ם סקשן. לקחו אותם לכל מיני הופעות אבל אף בסיסט לא מצא חן בעיניהם. כמה שנים לפני זה הפחתתי את כמות ההופעות שלי כמעט לגמרי, וב-99 לא הייתי בליין של 'בוא ניקח אותו'. אבל אז סינגולדה ומאיר ישראל, שהיו בפרויקט הזה, אמרו – דחילק, לא קראנו ליוסי, מה העניין? זה בול עליו. אז הזמינו אותי לאודישן. אני מגיע, ומתחילים עם I’m the Walrus, שאני מכיר פרפקט. התחלתי קצת לסדר את ההרכב איך לנגן, וכבר ראיתי את ג'יילס והעוזר מרימים חצי גבה. התחלנו את השיר, ובפזמון השני הם באו וחיבקו אותי." "אחרי חודשיים מגיע ג'ורג' מרטין ומתחילים חזרות. לקראת ההופעה הראשונה עשינו run מלא בבנייני האומה. היתה שם מחרוזת של שש-שבע בלדות של הביטלס בלי רית'ם סקשן, רק הפילהרמונית מנגנת. אחד השירים במחרוזת היה And I Love Her, ושם יש תפקיד כלי הקשה של שני המקלות האלה שנקראים קלאווס. אז תוך כדי שהתזמורת מנגנת אני אומר למאיר – תן לי את הקלאווס, עוד מעט מגיע And I Love Her. אני מנגן עם הקלאווס את התפקיד, ורואה את ג'ורג' מרטין מסתובב אלי. אני לא יודע אם הוא כועס עלי, אצל האנגלים זה פני פוקר כאלה, ואני חושב – איזה אידיוט אתה, כתוב לך לנגן? תהייה ראש קטן! אנחנו ממשיכים בחזרה עוד חצי שעה, ובסוף החזרה אני בכוונה משתהה, אבל אז רואה שהבנאדם מחכה לי במסדרון. ואני לא יודע אם הוא שולח אותי הביתה בבעיטה, או משהו אחר. והוא אומר לי בשאגה כזאת – Yossi, come to my room. אני לבד עם ג'ורג' מרטין בחדר, והוא אומר לי – עשית לי דז'ה וו. כשהקלטנו את השיר הזה רינגו לא היה באולפן, ומי שעשה את התפקיד של הקלאווס, גם כן בלי שביקשתי ממנו, זה היה פול. ופתאום אחרי שלושים או ארבעים שנה, בישראל, הבסיסט עושה את אותו הדבר. אז אני מבקש ממך – אתה עושה את זה בהופעות. והוא בא ומחבק אותי. אני מקבל צמרמורת כשאני נזכר בזה. יצאתי מהחדר רועד." "אחרי שנגמרו ההופעות הבן שלו והוא נתנו לי את הטלפון שלהם, והבן אמר – אתה בא ללונדון אתה מתקשר אלי. חודש-חודשיים אחרי זה, המפיק בארץ מקבל טלפון מההפקה של ג'ורג' מרטין, שנמצא אז בלוס אנג'לס. היו להם שם כמה הופעות כמו בארץ, הוא התחיל חזרות עם חבר'ה מקומיים, אבל הוא רוצה את החבר'ה מישראל. בסוף זה התפוצץ כי הם חשבו לארגן אותנו בטיסות מחלקה ראשונה, וכל אחד במלון בחדר נפרד, וזה יצא הרבה כסף. הם לא יודעים שהיינו באים גם בחינם. אבל הוא רצה אותנו, וזאת היתה מחמאה מאוד גדולה." "שנתיים אחרי זה הייתי בלונדון. התקשרתי למספר שקיבלתי מהם, התברר שזה Air studios, האולפנים שלהם. ג'ורג' מרטין לא היה אבל ג'יילס הזמין אותי. הם עשו אז מיקס דיגיטלי לכל החומר של הביטלס, שיצא אז במהדורה של קופסה כזאת, ואני שם. לפני שנפרדנו ג'יילס אמר – אנחנו עושים עוד מעט הפקה בלאס וגאס עם השירים של הביטלס, מה שנקרא אחר כך Love. מאד אהבנו אותך, ואם תרצה, תגיד לי ואני יכול לשבץ אותך בתור בסיסט. זה מאד החמיא לי, אבל זה היה דבר קבוע והיה צריך לגור שם. הייתי עם משפחה, ולעבור לווגאס היה מסובך, אז אחרי חודש אמרתי לו שזה לא יוצא, אבל תודה, זאת מחמאה מאד גדולה. ובאמת ההפקה הזאת רצה עד היום." ביוטיוב יש סרטון של להקת "ברוש" מנגנת ב"זהו זה" עם צ'יק קוריאה. תוכל לספר על המפגש? "בברוש היה לנו say מאד גדול ברפרטואר של מי שיהיה בזהו זה. היינו ממליצים על כל מיני אמנים אורחים, שיזמינו אותם. צ'יק קוריאה הגיע אז לארץ והמפיקים לא ידעו בשנת 78 מי זה בדיוק צ'יק קוריאה. אז התעקשנו שיזמינו אותו והוא בא. הוא עשה הופעה אחת, נדמה לי, בהיכל התרבות, ועוד הופעה למוזמנים מיוחדים בהילטון. אז דיברנו איתו שם בהילטון, והוא אמר בכיף, ובא. הוא התחיל לנגן לבד – מין סולם ספרדי יורד כזה, כמו שהוא אוהב, והצטרפנו אליו. עשינו עוד כמה ג'אמים שלא צולמו, והוא מאד אהב את זה." בתחילת שנות השמונים ניטשה יריבות עזה בין מעריצי בנזין למעריצי תיסלם. לא רבים יודעים שליוסי היה חלק חשוב בהתהוות של שתי הלהקות. "עם ברוש הגענו פעם לאיזשהו מקום בחיפה, ולפנינו ניגן הרכב בשם 'ברקת' עם גיטריסט בן זונה. אחרי ההופעה אמרתי לו שמאד נהניתי מאיך שהוא ניגן, ולקחתי את הטלפון שלו. קראו לו יהודה פוליקר. כמה חודשים אחרי זה פנה אלינו צביקה פיק, שהיה אז בשיא התהילה שלו, ואמר שהוא רוצה לעשות הרכב עם שני מתופפים, שני גיטריסטים, שני קלידנים ושני בסיסטים. זרקתי לו מחיר שחשבתי שהמפיק שלו לא יוכל לעמוד בו, אבל זה התקבל, והייתי צריך לעמוד במילה. היו באמת שני מתופפים, איקי לוי ואורן בלבן, אבל לא היו גיטריסטים פנויים. אז אמרתי לשמוליק (בודגוב, הגיטריסט של ברוש) – זוכר את יהודה, הבחור מחיפה? בוא נבדוק אותו. הבאתי את יהודה לחזרות, והוא בהתחלה עשה במכנסיים. לקח לו זמן, אבל ידעתי שהוא לא יאכזב בסוף, ויהודה באמת עשה אתנו את הטור הזה, שהיה טור עם המון אנשים. הופענו בגני התערוכה מול עשרים או שלושים אלף איש ויהודה עשה עבודה על הכיפאק. תוך כדי החזרות וההופעות לאט לאט התחברנו, והוא השמיע לי חומרים שלו, באנגלית, של מה שנהיה אחרי זה בנזין. מתישהו אמרתי לו – תביא את החבר'ה שלך מחיפה, ונעשה לכם קסטה של דמואים. הקסטה הגיעה ליהודית רביץ, ודרכה ליעקב גלעד, וזה הסיפור של ההתחלה של בנזין." "באותה תקופה יואב קוטנר היה תמיד מגיע אלינו לאולפן ביפו לראות מה קורה. יום אחד הוא אומר שהגיע בחור חדש לתקליטייה בגלי צה"ל, והוא גיטריסט שמת להקליט את השירים שלו אבל לא יודע איך. זה היה יזהר אשדות. אמרתי תביא אותו, ומגיע בחור, מנגן גיטרה הפוך, ומשמיע לי את השירים. אז הוצאתי את ההרמוניה, שיפרתי פה ושם, ואמרתי לו שיבוא לאולפן במרווח של כמה שעות בין אמן לאמן. הוא הגיע עם מדים, ואנחנו יושבים בפנים חיות טרף – משה לוי, גרי אקשטיין, אני חושב שאיקי לוי מתופף, והקלטנו שניים-שלושה שירים שלו בטייק אחד. הוא היה בשוק. השירים האלה מסתובבים עד היום ביוטיוב, לבושתי הגדולה, כי זה היה יאללה, בואו נגמור עם זה. חלק מהשירים תיסלם הקליטו אחרי זה בעברית ונהיו השלאגרים שלהם. יום אחד יזהר בא אלי ואומר תכיר, זה יאיר ניצני, טכנאי בגלי צה"ל וגם מנגן פסנתר וכותב שירים. אמרתי להם יאללה, תעשו להקה כבר, והם באמת עשו להקה. מצאתי את עצמי באמצע העשייה של התקופה הזאת. זאת היתה תקופה מרתקת." בהקלטה של "שיר אהבה" של עופרה פוקס (המוכר בתור "בתוך גלגל"), יוסי פגש את מלחין השיר, מתי כספי, שהיה אז משוחרר טרי מהצבא. כספי הגיע לאולפן עם שלמה גרוניך, והשניים, שרצו להוסיף רית'ם סקשן להפקה של "מאחורי הצלילים" שרק התחילה אז לרוץ, הציעו לו להצטרף אליהם. "אז אמרתי טוב, נגיע להופעה שלכם. הם הופיעו באיזה מקום קטן, ובסוף ההופעה אמרתי להם – אתם ממש לא צריכים בסיסט ולא מתופף. אתם שני גאונים מופרעים, בס ותופים רק יפריעו לכם. הם היו כל כך עמוסים עם פראזות, עם שירה, עם קולות, זאת היתה תופעה. הם שמעו לעצתי, כנראה, והשאר היסטוריה." אתה קורא תווים? "כן. בתחילת שנות השבעים ניגנתי בהמון הקלטות, והיה לי חבר טוב, גיטריסט נהדר בשם אריה זכריש, והוא אמר לי – די, יוסי, תלמד לקרוא. אז למדתי לקרוא לבד. ניגנתי אז תקופה של שמונה או עשרה חודשים במועדון כליף ביפו, שהיה מועדון לילה עם כל מיני קוסמים, אקרובטים, סטריפטיז, סוג של קרקס. לא היו אז פלייבקים, וכל אחד מהאמנים היה מגיע עם מזוודה של צ'ארטים לתזמורת. היו מוציאים לי תווים של בס, ואני עשיתי במכנסיים, אז הייתי מבקש מהם גם את התפקיד של הגיטריסט, ששם היתה הרמוניה. אחרי שלושה-ארבעה ימים, כשכבר הכרתי את החומר, היה לי אומץ להחליף לתפקיד של הבס. זה היה בית הספר הכי טוב שלי. היום אני קורא פרימה ויסטה. כשניגנתי במחזמר עלובי החיים, ב-87, הגיעו הקרטונים עם התפקידים הכתובים, ואני הייתי היחידי שלא לקח את החומר הביתה. אמרתי שאני הולך עם זה עד הסוף. ובחזרה המנצח הרים את היד, וזהו. וניגנתי." חרדת הביצוע בנגינה בתחילת הדרך לא היתה קשורה רק ליכולת קריאת התווים. "פעם אסור היה לטעות בסשנים. בתקופה שהתחלתי לנגן היו באולפנים רק ארבעה ערוצים, אז הייתי עם התופים, ואסור היה לטעות. חבר'ה שגדלו על זה לא טועים עד היום, בגלל הסטרס." עם איזה מוזיקאי - ישראלי או לא, חי או מת - היית רוצה לנגן? "דונלד פייגן. זה ברור. סטילי דן זאת הלהקה שהצילה לנו, למוזיקאים, את החיים בתקופה המטומטמת הזאת של הסבנטיז, האייטיז, הניינטיז. בתוך כל ההידרדרות למכונות, ולכל הדברים שאנחנו סובלים מהם עד היום, הם היו מין פרח במדבר. היום לצערי מה שנשאר מהם זה דונלד פייגן. בארץ, הייתי רוצה לנגן עם דני סנדרסון ושלום חנוך, שאיתם עוד לא יצא לי לעבוד." אתה עדיין מנגן היום? "בטח. אני משתדל לנגן כל יום. יש לי אולפן בבית, ואני מקבל מחו"ל כל מיני טרקים. וגם אני מסתובב בכל מיני אולפנים. הופעות אני משתדל שלא. זה כבר יצא לי מכל החורים, אני עושה את זה מגיל 16. אבל יש לי מחשבות לעשות משהו עם אנשים שאני מכיר."

ביוגרפיה יוסי פיין נולד בשנת 1964. הוא התפרסם בארץ בגיל צעיר כפנומן בס, וניגן לצד שלום חנוך, יזהר אשדות, עופרה חזה, קורין אלאל, מיכה שטרית, מאיר בנאי, עידן רייכל ואחרים. בין השנים 1985 ו-1995 הוא גר בניו יורק, ועבד, בין השאר, עם דייוויד בואי, לו ריד, גיל אוונס, סטנלי ג'ורדן, להקת "בושרוק", מישל נדגאוצ'לו, וויו פארקה טורה. הוא הנהיג את הרכב המוזיקה האפריקאית "אקסנטריק סאונד סיסטם", ובשנים האחרונות מרבה לשתף פעולה עם נגן כלי ההקשה בן אילון. יוסי פיין הוא גם מפיק מוזיקלי מבוקש, שעבד עם הרכבים כדוגמת שב"ק ס, פורטרט, הדג נחש, והשמחות. בנוסף, הוא מלמד נגינה בבס והפקה מוזיקלית בבית הספר רימון ובמכללת BPM. באיזה גיל, מאיזו סיבה ועם מי התחלת לנגן בבס? התחלתי לנגן גיטרה בגיל ארבע, ובס בגיל 16. עברתי לבס כי מאד אהבתי את הכלי ונכנסתי לסגנון הפאנק, וזה היה כיפי. הייתי גיטריסט שני בלהקה בתיכון ולא היה בסיסט, אז שאלתי בס מרפי ידידיה, שאיתו הייתי בקשר טוב, ומשם נהייתי בסיסט. מה היה הציוד (בס + מגבר) הראשון שלך? הבס הראשון שלי היה חיקוי פנדר ג'ז בס, שקניתי מרפי ידידיה. אחר כך השתדרגתי ללאדו (Lado). המגבר הראשון שלי היה של מלכי - הוא היה בונה מגברים ובוקסות בשנות השמונים המוקדמות ביפו. אצל איזה מורים למדת במהלך השנים, ומי מהם השפיע עליך במיוחד? לא למדתי אצל אף מורה. הקשבתי המון לאלבומים, וכמובן ניגנתי עם מוזיקאים שכיוונו אותי, בייחוד קלידנים ומתופפים. רייל וזלי גרנט (Rael Wesley Grant), הבסיסט של להקת "בושרוק" (Bushrock), לימד אותי שיעור אחד על טכניקה. השיעור ההכי משמעותי אולי שקיבלתי היה אצל ג'קו פסטוריוס. הוא אמר לי לבוא אליו לשיעור מוזיקה. בשיעור הוא כמעט לא ניגן בס, אלא פסנתר, ודיבר על חשיבות המלודיה, וכמובן ההרמוניה. יצאתי משם מוזיקאי הרבה יותר טוב. זה היה תמיד המוטו: להיות מוזיקאי יותר טוב, יותר שלם. ג'קו היה מגיע להופעות שבהן ניגנתי ומבקש לעלות לקטע או שניים. אחרי כל פעם כזאת הייתי קופץ 15 צעדים קדימה. לנגן מיד אחריו, על אותה הבס שלי ועם אותו המגבר, ולשמוע את ההבדל בהכל - זה היה השיעור הטוב ביותר. מיהם הבסיסטים שהשפיעו עליך, ואיך? בישראל הבסיסט שהשפיע עלי במיוחד היה אוהד אינגר. הוא ניגן אז בלהקת "חמסין", והוא אחת הסיבות שבגללן רציתי לנגן על בס. חוץ ממנו - סטנלי קלארק, שממש רציתי לנגן כמוהו; הוא היה כל כך פורץ דרך. גם לואיס ג'ונסון, לארי גראהם, מארק קינג, פול ג'קסון (שניגן עם הרבי הנקוק), וכמובן ג'קו פסטוריוס. יש עוד בסיסט שמאד השפיע עלי: רייל וזלי גרנט. הוא ניגן בלהקת "בושרוק" מניו יורק, ואני החלפתי אותו ברבות הימים כשהוא פרש מהלהקה. הכרתי את כל המוזיקה שלהם, כי התאמנתי על התפקידים שלו. הוא היה מתקדם מאד, וכמעט אף אחד לא ממש יודע עליו, אבל טובי הבסיסטים בניו יורק ידעו מיהו. עוד בסיסטים שמאד השפיעו עלי הם הבסיסטים של הרגאיי בשנים 1970-1985, כמו אסטון בארט (שניגן עם בוב מארלי), רובי שייקספיר, ופלאבה הולט. הם היו נגני ההקלטות של ג'מייקה. הסאונד והבייסליינים שלהם מאד השפיעו על הדרך שבה אני מנגן. וגם מישל נדגאוצ'לו. היא בסיסטית טופ, וניגנתי בהרכב שלה. הייתי צריך לדעת לנגן את הסטייל שלה אחד לאחד, והיא מאד הקפידה. בחלקים מסוימים בהופעות ניגנו שני בסים על הבמה, כמו כאן: מיהם המוזיקאים שאינם בסיסטים שהשפיעו עליך במיוחד ומדוע? בתור בסיסט אני מאד מושפע מקלידנים שניגנו סינטי-בס, אז הרבי הנקוק, סטיבי וונדר, ג'ורג' דיוק ויאן האמר - כל אחד מהם הוא בסיסט ענק בתחומו. גם כשאני מנגן ג'ז סווינג, אני מנגן יותר כמו שאורגניסט מנגן עם הפדלים - בסגנון ג'ימי סמית - מאשר כמו קונטרבסיסט. הסגנון הזה בדרך כלל הזיז אותי יותר כשהוא בא עם הסאונד השמן, וגם תפקיד הבס היה מאד קשור להרמוניות. בתור בסיסט סולן, אני מושפע מג'ימי הנדריקס, אדי ואן היילן, סטיוארט קופלנד, טוני וויליאמס, דה אדג', מיילס דייויס, ועוד כל כך הרבה. אין לזה סוף. מהו הציוד הנוכחי שלך? מגבר מרקבייס 800 עם בוקסה של 15 אינץ', ועוד בוקסה של 2x10 אינץ'. אני אספן כפייתי של פדלים וסאונדים, ויש לי יותר מדי מהם כדי לרשום, אבל תמיד בסוף אני מנגן על מולטי אפקט BOSS ME-50B. יש לי יותר מעשר גיטרות בס שונות. העיקריות הן: Spector Vigier Arpege Fender Jazz Bass 75 Schecter 5 string יש לי גם אוסף של כמה גיטרות בס אקוסטיות שאני מאד אוהב. האם אתה עדיין מתאמן? אם כן, איך? אני לא מתאמן בכלל, אלא אם כן יש לי מופע סולו, מה שקורה הרבה בזמן האחרון, ואז אני מתאמן על המופע כל השבוע שלפני ההופעה, בערך שלוש שעות ביום. הטכניקה שלי חוזרת תוך כמה ימים, והשאר הוא בראש. אני לא מתאמן כבר משנות התשעים, ואחת הסיבות היא שקלטתי שאני מביא את התרגילים שעליהם התאמנתי להופעה, ולפעמים אין ממש קשר בין הדברים. אז אני תמיד מעדיף להשאיר הכל פתוח לרגע. אבל בעבר התאמנתי הרבה. בייחוד לפני שנסעתי לניו יורק הייתה שנה שבה התאמנתי המון כל יום, בערך 6-8 שעות. הייתי לוקח איתי את הבס לכל מקום, מוציא אותה וממשיך להתאמן. גם בניו יורק ניגנתי המון והתאמנתי, בייחוד על סאונד ועל גישה - כי טכניקה הייתה לי, אבל זה לא הכי חשוב. במה היית רוצה להשתפר כנגן, וכמוזיקאי בכלל? בהכל. אני תמיד עובד על המוזיקאי שבי - כותב הרבה, מלחין, מעבד, מפיק סאונד. הייתי שמח לשפר את הצד המלודי, וגם לשפר את יכולת ההירמון - להיות יותר כמו קלידן גוספל. והכי הייתי רוצה לשפר את יכולת השירה שלי, זה הכי בוער כרגע. למה כמעט ולא רואים אותך מנגן על בס 5 או 6 מיתרים? עם שש אני לא מסתדר, הצוואר גדול מדי ואני לא זקוק למיתר הגבוה. בחמש אני מנגן בהחלט, בעיקר בהקלטות ולפעמים בהופעות לא שלי. אני מגיע לכל הסאונדים גם עם בס ארבעה מיתרים; כשצריך, אני מכוון את המיתר הנמוך לדרופ וכל פעם משנה. עבדת בארה"ב כבסיסט לצד כמה מהשמות הגדולים של עולם המוזיקה. מה היו ההבדלים המשמעותיים בין העבודה שם לעבודה בארץ, מהזווית של בסיסט? הסאונד. אם הייתה תחרות, אז היא הייתה בסאונד. בכל הופעה, גם במועדונים קטנים, הייתי מגיע עם שתי בוקסות של 15 אינץ' ומגבר 800 ואט, כי ככה היו עושים כל הבסיסטים הטובים ביותר, ולא יכולתי לבוא עם פחות מזה אם רציתי להגיע לנגן עם הגדולים. גם הגישה של איך אתה מנגן - להחזיק גרוב לאורך כל ההופעה, להכיר המון סגנונות שונים, ולדעת לצטט אותם. יצא לי לנגן עם טובי המתופפים, ואני חושב שהם אהבו את איך שהחזקתי את הקרקע יציבה לאורך כל ההופעה. גם ההתלהבות והאיפוק - תמיד לגרום לכולם להישמע יותר טוב מעצם זה שאתה בהרכב. בארץ לא היה ממש מקום לבסיסט להתפתח, המוזיקה לא דרשה את זה. גם התחרותיות הבריאה בין הבסיסטים שהיו אז באזור, כמו דריל ג'ונס, מרקוס מילר, ג'קו פסטוריוס, ויקטור ביילי, מרק איגן, ופרננדו סונדרס. אלו היו הבסיסטים שהחלפתי הרבה פעמים בשנים הראשונות, ולא יכולתי להרשות לעצמי להיות פחות מהם מבחינת הסאונד והגישה. בסדנא בנושא הפקה מוזיקלית שהעברת במכללת BPM, סיפרת על מפיקים שמעדיפים להקליט את הבס אחרון, אחרי שכל שאר הכלים הוקלטו. תוכל להרחיב על הגישה הזאת? לי נוח למקם את הסאונד של הבס ואת המהלכים המוזיקלים, ולהבין איך לנגן אותם - יותר קדימה או יותר אחורה - לאחר שכל השיר כמעט גמור. רק אז אני מבין מה לעשות. זה הרבה יותר מוזיקלי ככה, וגם נשמע יותר טוב בתוך הקטע. זה ממש יכול לשנות את כל ה-feel של השיר, איך מנגנים את התפקיד. האם העובדה שהתחלת את דרכך המקצועית בתור בסיסט, משפיעה על הדרך שאתה מפיק? ובכיוון ההפוך - האם הניסיון שלך בתור מפיק גורם לך כיום לנגן על הבס בצורה אחרת? בסיסט הוא מוזיקאי שבדרך כלל מבין מה המתופף, הגיטריסט והקלידן מנגנים, וזה כבר עוזר להבין את התמונה הכוללת יותר טוב. בתור בסיסט, גם הגישה לסאונד ולתדרים תמיד הייתה קרובה לליבי. ברור שזה שבאתי מבס השפיע על ההפקות שלי - יותר בס במיקס, ותפקידים שנשמעים טוב בוופר ובסאב-וופר. תפקידים מרקידים, זכירים, וכמובן - גרובבבבבב. והניסיון בהפקה כן שינה את הנגינה שלי - מהרגע שהתחלתי להפיק, אי שם בשנות התשעים, התחלתי לנגן יותר עדין, פחות תווים ויותר סאונד שמן. איזו עצה יש לך לנגנים מתחילים? להתאמן על תפקידים - לחפור ולאהוב את מה שמנגנים. זה הכי חשוב. מעבר לזה, לצאת לחקור סגנונות שונים ממה שמנגנים. למשל לנגני רוק, לחקור ג'ז-פאנק, ולנגני ג'ז לדעת לנגן סגנון אחר. זה חשוב להכיר מוזיקה מכל הסוגים. אין יותר טוב או פחות טוב. אם יש חיבור - אז זה טוב. לא משנה באיזה סגנון. איזו הופעה או הקלטה זכורה לך כחוויה מיוחדת? וואו, זאת שאלה מאד קשה. יש לי מעבר לאלפיים הופעות. ב-1986 ניגנתי בהופעה עם התזמורת של גיל אוונס כשהיא מארחת את ג'ון מקלפלין, שיצאה באלבום בשם We Remember Jimi. כיום אפשר לשמוע אותה רק ביוטיוב: ההופעה הייתה באיטליה. הייתי בן 21, בתחילת הדרך שלי בניו יורק, וזה היה מאד משמעותי בשבילי אז. .ההקלטות של האלבום Outside של דייוויד בואי היו מאד כיפיות בגלל האווירה היצירתית שם. ההופעות הכי כיפיות היו עם בושרוק. הנה אחת הראשונות שלי, בגיל 20 (שנת 1985), כשרק הצטרפתי להרכב. גם ההופעה הזאת היא באיטליה: עוד היה הרכב פאנק מניו יורק בשם Kelvynator, שניגן פאנק שחור במקצבים אסימטריים. כאן יש מבחר הקלטות שבהן ניגנתי או הפקתי, בהמון סגנונות שונים. עם איזה מוזיקאי - ישראלי או לא, חי או מת - היית רוצה לנגן? הרבי הנקוק - הוא עדיין חי ולא יצא לי לנגן איתו. גם מיילס דיוויס, ג'ורג' דיוק, וקורי הנרי. בארץ יש מוזיקאים צעירים כמו טוקי שטרן וסתיו אחאי, שמביאים למוזיקה היותר ג'זית משהו חדש שאני מאד אוהב. ויש כאלו שאני אוהב לאו דווקא כדי לנגן איתם, אלא אני נהנה להיות בקהל, כמו ההרכב "פנחס ובניו". יש משהו שתרצה להוסיף - מסר אישי, תובנה, או עצה? להמשיך ליצור ולנגן, גם אם זה לא המקצוע העיקרי שעוסקים בו. זה מרפא לנפש וגורם לשמחה למי שיודע לנגן, אפילו קצת.

בנצי גפני נולד בשנת 1965. הוא שירת בצה"ל כנגן גיטרה בס בתזמורת חיל האוויר ובלהקת הנח"ל. זמן קצר לאחר שהשתחרר הוא השתתף בהקלטת האלבום המצליח "ימי התום" של ריטה, ומאז ניגן לצד אמני השורה הראשונה של המוזיקה הישראלית, ביניהם רמי קלינשטיין, קורין אלאל, גידי גוב, אריק איינשטיין, שלום חנוך, יהודית רביץ, שלמה ארצי, מירי מסיקה וקרן פלס. בנצי גפני היה ממקימי להקת אסטה, ששילבה ג'ז ורוק עם מוזיקה יהודית, בלקנית, ים תיכונית ואפריקאית, והופיעה ברחבי העולם. ב-2011 הוא הוציא אלבום סולו אינסטרומנטלי בשם Early Dream. מעבר לפעילותו כנגן גיטרה בס מבוקש בהקלטות ובהופעות, בנצי גפני הוא מפיק מוזיקלי ומפעיל אולפן במתחם "פלוטו" בתל אביב. לאתר של בנצי גפני צילום: טוני פיין באיזה גיל, מאיזו סיבה ועם מי התחלת לנגן בבס? הייתה לי המון סקרנות למוזיקה מגיל מאוד צעיר, בעיקר דרך תקליטים של אחותי הגדולה (ביטלס, המודי בלוז, לד זפלין ועוד). התחלתי לנגן גיטרה בגיל 13 עם מורה שהיה שכן שלי בתל אביב, ומיד נשאבתי לתוך העניין בכל הכוח. בגיל 16, המוזיקאי אורי קריב אמר לי שלדעתו אני אהיה יותר מיוחד כבסיסט, ואימצתי את הצעתו והלכתי ללמוד בס. מה היה הציוד (בס + מגבר) הראשון שלך? אני חושב שהבס הראשונה שלי הייתה Ibanez והמגבר של Yamaha. מהו הציוד הנוכחי שלך? גיטרות: Fender Precision Custom Shop Fender Jazz Bass Fretless Musicman Stingray 5 Hofner 1967 Yairi Acoustic Bass Danelectro Baritone מגבר ובוקסה: +Mesa Boogie 400 Mesa Boogie 8x10 Speaker Cabinet אצל איזה מורים למדת במהלך השנים, ומי מהם השפיע עליך במיוחד? למדתי אצל אגון קרטן, אוהד אינגר, אלי מגן, מנחם ויזנברג (תאוריה ומוזיקה בכלל), וג'ף אנדרוז. לכל אחד מהם יש חלק מאוד משמעותי בהתפתחות שלי. כל אחד תרם לי המון בדרכו. מיהם הבסיסטים שהשפיעו עליך, ואיך? פול מקרטני, ג'ון פול ג'ונס וכריס סקווייר. שלושתם השפיעו עלי מאוד בגישה המלודית שלהם לבס, ובלהבין שתפקיד הבס יכול לעמוד מלודית בזכות עצמו. הייתה להם גם השפעה גדולה עלי בתפיסת הסאונד. אני מאוד אוהב כמובן את ג'קו פסטוריוס, שפרץ את כל הגבולות בשביל כולנו. , מיהם המוזיקאים שאינם בסיסטים שהשפיעו עליך במיוחד ומדוע? הביטלס, לד זפלין, ג'ימי הנדריקס, יס, מיילס דיוויס, ג'ון קולטריין, וות'ר ריפורט, ג'ון מקלפלין. כל האמנים האלו הם חסרי גבולות, עם סטייל ייחודי רק להם, מה שגרם לי להבין שהכי חשוב זה למצוא את הדרך האישית שלי איך להישמע, ולנסות להגיע למצב שאנשים יזהו את הנגינה שלי. מאוד חשוב לא להישמע כמו מישהו אחר, וזאת השפעה ישירה של האמנים הגדולים האלו. מהו תהליך היצירה כשאתה עובד על תפקיד בס לשיר? הדבר הראשון שאני מקשיב לו זה הלחן והטקסט של השיר, בשביל להבין על מה מדובר בשיר. אז כמובן אני מקשיב לזמר - איזה סוג של גוון קול והבעה יש לו או לה - ואז, בהתאם לזה, אני בוחר איזו גיטרה בס אני רוצה לנגן בשיר שהכי תעזור למכלול. אני מנסה לתמוך בזמר איפה שהוא שר, ובמקומות שהוא שותק, הרבה פעמים אני בודק מה אני יכול להוסיף. אני גם משתדל שתהיה בתפקיד הרגשה של ליין, והרבה פעמים מנסה לא להיצמד לשורש של האקורד. הדבר האחרון (אבל חשוב) שאני מתייחס אליו זה מה מנוגן בבייס דראם; זה מאוד סוגר ומקבע, ולכן זאת אופציה אחרונה (שלפעמים נשמעת מעולה, אבל....). אני יותר מקשיב למכלול של המתופף ופחות לרגל. בשיחה עם דורון מזרחי ב"טוקבק", הדגמת איך אתה לפעמים פורט בו זמנית בשתי אצבעות יד ימין כדי להפיק צליל יותר רטוב, ולפעמים מזגזג בין צליל במיתר פתוח לבין אותו הצליל במיתר סגור כדי לקבל אפקט מעניין. תוכל לשתף בעוד ניואנסים של ביצוע שאיתם אתה מגוון את נגינת הבס שלך? יש הרבה מאוד צורות נגינה שפיתחתי עם השנים כדי להשיג מגוון של צבעים מהבס. הבעיה היא שצריך להדגים ולהראות, ובכתב קשה להסביר. אבל אני יכול להגיד שכמה שתחקרו את הבס יותר, אין סוף כמעט לצבעים שאפשר להפיק מהכלי. ניגנת בס פרטלס בכמה שירים מפורסמים. בחלק מהם - למשל ב"שיר לשירה" של קורין אלאל - הבס נשמעת מאד פרטלסית, אבל ב"אהביני" של רמי קלינשטיין, הפרטלס מצלצלת דומה לבס עם שריגים. מהם השיקולים שלך בבחירה לנגן פרטלס בשיר מסוים, ובעיצוב של הצליל שתוציא ממנה? איך הנגינה שלך משתנה כשאתה מנגן בפרטלס? נגינת פרטלס היא מאוד מאתגרת וזה כלי שדורש המון שליטה. אחד הדברים שעבדתי עליהם זה כמה מהפרטלסיות שלה אני רוצה שישמעו, והגעתי למצב שאני יכול לנגן פרטלס וכמעט לא ירגישו. עדיין, יש בפרטלס משהו יותר רך, ולכן אם יש שיר שאני רוצה בשבילו סאונד של בס רגילה אבל טיפה יותר רך ועגול, אז אני אבחר בה. ב"אהביני", למשל, בחרתי בפרטלס כי בליין המרכזי יש סוג של סלייד שעל פרטלס נשמע יותר מיוחד ונכון. ב"שיר לשירה", לדוגמא, רק הבתים נשמעים מאוד פרטלסיים, והפזמון נשמע יותר כמו בס רגילה. האם אתה עדיין מתאמן? אם כן, איך? אני מצליח להתאמן בבית בסביבות 45 דקות עד שעה ביום. יש סדרה של תרגילים שאני עושה באופן קבוע, ובנוסף, כל פעם אני מאתגר את עצמי במשהו חדש. במה היית רוצה להשתפר כנגן, וכמוזיקאי בכלל? בהכל! זה אף פעם לא מספיק, אין לזה סוף. איזו עצה יש לך לנגנים מתחילים? קודם כל תשמרו על חיוביות, סבלנות וצניעות. זה מאוד עוזר גם לשרוד וגם ליהנות במקצוע הזה. תהיו נאמנים לעצמכם ונסו למצוא את הקול האמיתי שלכם בנגינה ובמוזיקה בכלל. מאוד חשוב לא להפסיק להתפתח ולחקור. חבר פורום פירסם לאחרונה פוסט פירגון עליך ועל שיטת ההוראה שלך. תוכל לספר על הגישה שלך להוראת בס והוראת מוזיקה באופן כללי? הדבר שאני הכי עובד עליו עם תלמידים (מעבר לסולמות, טכניקה וכו') זה איך להיות בסיסט בעולם האמיתי. אני עובד איתם על איך לחפש תפקיד בס, וגם מקליט אותם על טרקים באולפן כך שהם יכולים לשמוע באמת איך הם נשמעים. אני גם מנסה לאתגר אותם בלוח זמנים של העולם האמיתי עד שהם מורידים טייק. איזו הופעה או הקלטה זכורה לך כחוויה מיוחדת? "אהביני" של המועצה, "בוא" של ריטה, "אנטארקטיקה" של קורין אלאל, ו"אין עוד יום" של גידי גוב. אבל ההקלטה שהכי השפיעה עלי היא האלבום השני, Mediterranean Crossroads, של להקת אסטה, שהייתי חבר בה. האלבום הופק על-ידי סטיב בוייר (זכה בגראמי על האנפלגד של אריק קלפטון, עבד גם עם פיטר גבריאל, בילי ג'ואל, שיק ועוד), והוקלט באולפן פאוור סטיישן האגדי בניו יורק. אני חושב שבשבועיים של העבודה באולפן למדתי הכי הרבה על סאונד, הפקה, ונגינת אולפן בחיי. לאיזו מוזיקה אתה מקשיב בזמנך הפנוי? מנסה להקשיב להכל, ללא דעות קדומות. עם איזה מוזיקאי - ישראלי או לא, חי או מת - היית רוצה לנגן? פיטר גבריאל ופול מקרטני. אבל יש המון אמנים שהייתי שמח לנגן איתם.

ביוגרפיה אריה וולניץ נולד בשנת 1966. הוא למד בתיכון תלמה ילין לאמנויות, ושירת בצה"ל כנגן גיטרה בס בלהקת פיקוד דרום ובתזמורת חיל האוויר. לאחר שירותו הצבאי הוא למד מוזיקה במכללת ברקלי בבוסטון ובבית ספר מאנס למוזיקה בניו יורק, והוא בעל תואר שני מהאקדמיה למוזיקה ולמחול על-שם רובין בירושלים. במהלך למעלה משלושים שנה של קריירה מוזיקלית, הוא הופיע והקליט עם שורה ארוכה של אמנים הן מתחום המוזיקה הקלה והן מתחום הג'ז, ביניהם שלמה ארצי, שלום חנוך, גידי גוב, דני סנדרסון, נורית גלרון, דייב ליבמן, אדם נוסבאום, עוז נוי, דני גוטליב ומרק טרנר. אריה וולניץ כיהן כמנהל המוזיקלי של תזמורת חיל האוויר בשנים 1996-2001, והוא כיום ראש מסלול ביצוע בס בבית הספר למוזיקה רימון. באיזה גיל, מאיזו סיבה ועם מי התחלת לנגן בבס? אני מנגן בס מגיל 13. עד אז ניגנתי בגיטרה קלאסית, פסנתר וכינור (אני מנגן מגיל 5). גיליתי את הבס במקרה: בגיל 12 שרתי בתחרות מוזיקלית לנוער בשם "פסתיכון" בפתח תקווה; כשהנגנים יצאו להפסקה, לקחתי את הבס של הבסיסט (ללא רשותו) והתחלתי לנגן על הפנדר פרסיז'ן שלו. התאהבתי! לאחר כמה ימים שאלתי בס מחבר שלי, שלא ממש השתמש בה, והתחלתי ללמוד תפקידי בס של שירים שאהבתי. אחרי שנה הוריי קנו לי בס Lado חדשה והתחלתי לנגן בס בלהקת הנוער של עיריית פתח תקוה. התקבלתי לתיכון תלמה ילין כגיטריסט קלאסי, אבל גם בבית הספר וגם מחוצה לו הייתי יותר ויותר פעיל כבסיסט. ניגנתי פופ, רוק, מוזיקה שחורה, וכל דבר שהדליק אותי. לא התקבעתי על שום דבר. בלעתי כל דבר של מייקל ג'קסון, סטיווי וונדר, אדמה רוח ואש, הבי ג'יז, רוד סטיוארט ועוד. ואז גיליתי את הג'ז - זה קרה בתלמה ילין, ומשם זה כבר היה כדור שלג. מה היה הציוד (בס + מגבר) הראשון שלך? בס איומה בשם "פרימה", כנראה משהו סיני, ששאלתי מחבר. המגבר הראשון שלי היה משהו מגוחך של חברת סלמר. הוא היה 20 ואט, קטן, ועם סאונד איום ונורא. אחרי שהוריי קנו לי בס הם גם רכשו לי מגבר מרשל 60 ואט. זה כבר היה עולם אחר! אצל איזה מורים למדת במהלך השנים, ומי מהם השפיע עליך במיוחד? אציין שני מורים. יצחק טנצר היה המורה שלי לגיטרה קלאסית; מורה מצוין שסידר לי את הידיים ואת הטכניקה על הגיטרה הקלאסית, שהעברתי אחר כך לבס החשמלי. הוא היה מאד סבלני אליי, למרות שלא תמיד הייתי קל. המורה השני הוא ברוס גרץ, שאיתו למדתי בברקלי. הוא ממש פתח לי את הראש, ולא רק לי. הרבה בסיסטים למדו אצלו, למשל אלן קרון מ-Uzeb, ועוד רבים וטובים. מיהם הבסיסטים שהשפיעו עליך, ואיך? הבסיסטים שעיצבו אותי היו הבסיסטים המוקדמים שלהם הקשבתי בתור ילד - זה נצרב בזיכרון! חקרתי את ג'קו פסטוריוס, ג'יימס ג'יימרסון, אנתוני ג'קסון, אדי גומז, נילס-הנינג אורסטד פדרסן, ג'ף ברלין, אלפונסו ג'ונסון, סטנלי קלארק ... ואז מרקוס מילר, ג'ון פטיטוצ'י, ויקטור ווטן, הדריאן פרוד, ודריו דיידה. אבל המשפיעים ביותר הם: (1) ורדין וייט מ"אדמה רוח ואש"; האיש לימד אותי מה זה גרוב! (2) כמובן ג'קו פסטוריוס הגדול מכולם, שלקח את הבס לשמיים! (3) נילס-הנינג אורסטד פדרסן; האיש הוא לא אנושי בכל אספקט אפשרי! (4) אדי גומז, שהוא free spirit, והגישה שלו, במיוחד עם ביל אוונס, מאד דיברה אליי. , מיהם המוזיקאים שאינם בסיסטים שהשפיעו עליך במיוחד ומדוע? מלחינים קלאסיים כמו באך, בטהובן, ראוול, דביסי, וילה לובוס, ועוד רבים. בתחום הג'ז, ענקים כמו לואי ארמסטרונג, ארט טייטום, וס מונטגומרי, אלה פיצג'רלד, צ'רלי פארקר, וגם קווינסי ג'ונס שבא מהג'ז והפך לאייקון כלל עולמי כמעבד, מפיק ואושיית מוזיקה. ביל אוונס הפסנתרן חידד את אזניי לאסתטיקה של הג'ז. מייקל ברקר הסקסופוניסט היה גאון מוזיקלי שהמציא שפה משלו; וירטואוז יחיד במינו. וכמובן צ'יק קוריאה, הרבי הנקוק, קית' ג'ארט ועוד רבים וגדולים. בזמן האחרון, ג'ייקוב קולייר. כל אלה ועוד רבים אחרים השפיעו ומשפיעים עליי כל יום ויום. כל השמות שהזכרתי הם מוזיקאים עם אמירה ייחודית לכל אחד ואחד מהם. אני פשוט ניסיתי "לגנוב" מכל אחד מהם את צורת החשיבה שלו. זאת הייתה החידה הכי מעניינת בעיניי - על מה הם חושבים כשהם יוצרים, מנגנים וכותבים? כבסיסט המזוהה בעיקר עם ג׳ז, מדוע בחרת לנגן על בס חשמלי ולא על קונטרבס? במקור באתי מפופ, פאנק, רוק וכו', והג'ז הגיע יותר מאוחר, בהיותי בתיכון. בעצם "רקדתי על כל החתונות", ועל הבס החשמלי יכולתי לזגזג בין ג'ז, פיוז'ן, פופ, רוק וכו'. ובגלל שבאתי מגיטרה קלאסית, המעבר לבס החשמלי היה לי חלק יותר מאשר מעבר לקונטרבס. מהו הציוד הנוכחי שלך? יש לי כמה גיטרות בס ישנות וכמה מודרניות. המגברים שלי הם Gallien Krueger 800 RB ו- Aguilar 500 Tone Hammer. אני משתמש ב-pre-amp של Focusrite ISA One. וכמובן שיש לי פלאגינים שבהם אני משתמש כשאני מקליט בסטודיו שלי. האם אתה עדיין מתאמן? אם כן, איך? כן, אני מתאמן. אני מנגן יצירות קלאסיות. חוקר את העולם של ההרמוניה ומנסה ליישם את זה באילתור שלי בצורת תרגילים ותבניות. מתאמן על טיים בכל מיני צורות. חוקר ו"גונב" אינפורמציה ממי שאני רק יכול! במה היית רוצה להשתפר כנגן, וכמוזיקאי בכלל? כנגן הייתי רוצה לשפר את הקשר בין מה שאני יודע לכמה מהר אני יכול ליישם את הידע בזמן אמת. זה בעצם המהירות של עיבוד החומר תוך כדי תנועה. כשאני מקשיב למאלתרים הגדולים אני נדהם מהאיכות של התוכן שהם שולפים תוך כדי נגינה. התהליך הזה הוא משהו שאני עובד עליו כדי להשתפר בו. איזו עצה יש לך לנגנים מתחילים? תהיו אמינים, נחמדים, ותדעו את החומר יותר טוב ממי שכתב אותו. תמיד תבואו מוכנים. תמיד תגיעו בזמן. תנו הרגשה שאפשר לסמוך עליכם גם בנגינה וגם בקטע החברתי. איזו הופעה או הקלטה זכורה לך כחוויה מיוחדת? לפני כשלוש שנים, במסגרת תפקידי כראש מסלול הבס של בית ספר "רימון", הבאתי את ויקטור ווטן וסטיב ביילי לכיתת אמן. הם הזמינו אותי לנגן איתם, וניגנו קטע - שלושה בסיסטים ומתופף (שרון פטרובר) על אותה במה. לא עשינו חזרות, פשוט התחלתי לנגן גרוב ושניהם הצטרפו אלי. התקשורת בינינו הייתה פשוט מדהימה! כאילו בטלפתיה! כל אחד מאיתנו ידע בדיוק מה תפקידו. זה היה רגע של קסם מוזיקלי שיילך איתי כל החיים! עם איזה מוזיקאי - ישראלי או לא, חי או מת - היית רוצה לנגן? הפנטזיה שלי זה לנגן בפרויקט של דונלד פייגן ( סטילי דן) ... פנטזיה רטובה יש משהו שתרצה להוסיף - מסר אישי, תובנה, או עצה? אם אתה רוצה להיות מוזיקאי, תתרחב מעבר לגבולות של הכלי הספציפי שעליו אתה מנגן. תלמד את כל המרחב המוזיקלי - קצב, פיתוח שמיעה, הרמוניה, קומפוזיציה, אילתור, תזמור, עיבוד. זה לא שאתה חייב להיות הכל ביחד, אבל כל אחד מהדברים האלה יתן לך כלים להפוך לנגן יותר טוב, כי אתה תראה הכל ממעוף ציפור ולא רק בראייה מוגבלת לכלי שלך.

ערן צור נולד בשנת 1965. בשנות השמונים הוא היה חבר בלהקת "טאטו", בה ניגן בגיטרה בס וכתב חלק משיריה, ובתחילת שנות התשעים הקים את להקת "כרמלה גרוס ואגנר" שבה היה היוצר והזמר המרכזי. בהמשך הוציא לאור חמישה אלבומי סולו, ושיתף פעולה על הבמה ובאולפן עם מיטב המוזיקאים הישראלים של העשורים האחרונים, ביניהם ארקדי דוכין, ברי סחרוף, קורין אלאל, אביתר בנאי, חמי רודנר, רונה קינן, יזהר אשדות, שלומי שבן, אסף אמדורסקי, דנה אינטרנשיונל ויוני בלוך. ערן צור מלמד בבית הספר רימון (שם למד בעצמו); הוא הלחין מוזיקה להצגות, סרטים ותכניות טלוויזיה, וחיבר שני ספרי פרוזה. צילום: הלה עמנואל באיזה גיל, מאיזו סיבה ועם מי התחלת לנגן בבס? התחלתי לנגן בס בגיל 15 אחרי חצי שנה על גיטרה קלאסית. אהבתי את רוג׳ר ווטרס מהפינק פלויד כי הוא גם כתב את המילים וגם ניגן בס, אז הרבה בהשראתו. חברים אמרו לי שאתקבל ללהקה תוך כמה חודשים אחרי שאתחיל עם בס, מה שאכן קרה. מה היה הציוד (בס + מגבר) הראשון שלך? הבס הראשונה היתה הופנר צבעונית (לא צורת הכינור) ומאוד קטנה. היא נפלה לי מהידיים ונפגעה מאוד כשחטפתי התקף אפילפסיה באמצע חזרה של תזמורת קריית ביאליק. אחרי זה אבי ז״ל קנה לי פנדר ג׳ז בס חומה, שעליה ניגנתי בכרמלה ועם קורין אלאל. היא היתה איבר מגופי. אבל גנבו לי אותה ב-1996 כשנסעתי לאירופה. היא התגלגלה שוב לתל אביב ובטיפשותי לא קניתי אותה חזרה. לראות אותה שוב בידיים אחרות זה היה כמו לראות את בת הזוג שלך בידיים אחרות, טראומתי בעליל. המגבר הראשון היה בעצם רדיו ישן, מאלה שרואים בסרטים, בגודל של מיקרוגל. אחי הגדול סידר שהוא יהיה מגבר. אצל איזה מורים למדת במהלך השנים, ומי השפיע עליך במיוחד? המורה הראשון והחשוב ביותר היה אודי קז'מירסקי ז״ל. הוא לימד אותי גם בס וגם מוזיקה, ובזכותו גם אם תעיר אותי מקומה אני אזכור את סדר הבמולים והדיאזים. מורה חשוב נוסף שלי היה מיקי שביב, אותו פגשתי כשבאתי ללמוד ברימון באמצע שנות השמונים של המאה שעברה. מיקי לימד אותי שמיניות ומפרט ובעיקר - דיוק, מקצועיות, ודמיון. וגם להיות זמר יחד עם הבס. מיהם הבסיסטים שהשפיעו עליך במיוחד, ואיך? ג׳אקו פסטוריוס קודם כל. הוא גרם לי לנגן פרטלס בנעורים ולהעז מבחינה מלודית עם הבס. מיק קארן של להקת Japan השפיע עלי מאוחר יותר. גם אסטון בארט מהלהקה של בוב מארלי השפיע , כשניגנתי רגאיי לפרנסתי. וגם צ׳ארלס מינגוס ופול צ׳יימברס, בתקופה שניגנתי ג׳ז. מיהם המוזיקאים שאינם בסיסטים שהשפיעו עליך במיוחד? בריאן אינו עם התפיסה המרחבית שלו של מוזיקה. דילן, וייטס, קיייב וג׳וני מיטשל עם הכתיבה. אבל גם החברה מהבאוהאוס, ודפש מוד, והסיסטרס אוף מרסי. ועוד רבים רבים וטובים. גם היום אני מחפש ואוהב רוק, בעיקר את Interpol, Protomartyr. מהו הציוד הנוכחי שלך? פנדר ג'ז בס ספשל (זו שתמיד איתי) ומגבר Markbass. האם אתה עדיין מתאמן? אם כן, איך? אני מתאמן לפני הופעות, כדי להשיג יד משוחררת. מתאמן יחד עם חימום הקול. ביום-יום אני מחזיק את עצמי טכנית תוך כדי יצירת שירים. זו מלאכה שבה אני מנגן הרבה בדרך כלל. במה היית רוצה להשתפר כנגן? האתגר שלי הוא הקואורדינציה בין השירה לנגינה. איזו עצה יש לך לנגנים מתחילים? שים קליק על רבעים, נגן שמיניות על צליל אחד במשך הרבה זמן. אל תזוז אם לא חייבים, תקשיב לאוברטונים שנוצרים. איזו הופעה או הקלטה זכורה לך כחוויה מיוחדת? זכורה לי ההקלטה שבה הכרתי את קורין אלאל. היא למדה בביה״ס לסאונד של יואב גרא ואני באתי מטעם רימון לסוף הקורס שלהם. הקלטנו את ׳דרך הכורכר׳. מאז קורין ואני חברים קרובים. עם איזה מוזיקאי - ישראלי או לא, חי או מת - היית רוצה לנגן? הייתי רוצה לנגן בס כשז׳אן ז׳אק גולדברג מתופף. זה כבר לא אפשרי, ז'אן ז׳אק מת.

אלון נדל החל את דרכו כמוזיקאי בסוף שנות השבעים. הוא ניגן בלהקת הרוק המתקדם "אטמוספירה", ובהמשך בלהקת "דודה" לצד דני סנדרסון וגידי גוב. לאחר לימודים במכללת ברקלי בבוסטון, הוא הפך לאחד מנגני הבס המבוקשים ביותר בישראל, וניגן בהקלטות ובהופעות לצד אריק איינשטיין, שלמה ארצי, גידי גוב, יהודית רביץ, דייוויד ברוזה, יוני רכטר ורבים אחרים, וכן בהצגות תיאטרון ובתכניות טלוויזיה. הוא הקים את ההרכבים Jazzepelin ו"ווטרלו", והפיק מספר אלבומים. לאתר הבית של אלון נדל. באיזה גיל, מאיזו סיבה ועם מי התחלת לנגן בבס? התחלתי לנגן בגיל שבע, לדעתי מפני שאבי היה מוזיקאי. בתור ילד ניגנתי בחלילית, קלרינט וטרומבון, אבל נמשכתי לגיטרה תמיד. ניגנתי בס בזכות הביטלס - בגדול רציתי להיות פול מקרטני... התחלתי לנגן בס על ארבעת המיתרים הנמוכים של הגיטרה החשמלית של אחי הגדול. אבי היה מורה למוזיקה ברמת השרון, והיתה שם תזמורת נוער שבה ניגנתי טרומבון, קלרינט ובס. בילדותי ניגנתי בכמה להקות רוק מקומיות. בנערותי נרשמתי ללמוד מוזיקה בקונסרבטוריון ״אנזאגי״, שם לימד אותי ציקי בן דרור, לימים אחד המנהלים של חברת תקליטים גדולה בארץ. ציקי היה הגיטריסט של אושיק לוי, והוא הכניס אותי לנגן אתו בערך בגיל 16-17. אבי היה חבר בשלישיית אדלר (מפוחיות פה) והם הקליטו באולפנים בתל-אביב. באחד האולפנים היה מגבר מרשל של אלון אולארצ׳יק (נדמה לי) למכירה, לקראת נסיעה לחו״ל כנראה, ואבי קנה אותו. ראש ובוקסה של 4 רמקולים. אני זוכר ששמתי אותו ליד המיטה והסתכלתי עליו כל הלילה. לא האמנתי. הוא נראה כמו אחד המגברים של ג׳ימי הנדריקס מהסרט "וודסטוק". ניגנתי כל היום וכל הזמן. היה לי טייפ סלילים גרונדיג, והייתי מוציא תפקידים של הביטלס, סטיבי וונדר, שיקגו, ג׳ניס ג׳ופלין ויס. דרך חברים נכנסתי לרוק מתקדם - ג׳נטל ג׳יאנט, ג׳נסיס, קינג קרימזון, ועוד הרבה להקות שהובילו אותי ללהקות אינסטרומנטליות כמו ברנד איקס, צ׳יק קוריאה, מהווישנו אורקסטרה, וות׳ר ריפורט. כמובן שכששמעתי את ג׳קו הוא הפך אותי לכיוון של ג׳ז. באותה תקופה גם הכרתי את דני סנדרסון, שהיה שכן, והתחלנו לנגן. דבר הוביל לדבר והפכתי לחבר בלהקת "דודה". במקביל, ומכיוון שהיו אולי שבעה בסיסטים בארץ, הפכתי לילד שמחליף את מי שלא יכול להגיע, והתחלתי לבקר באולפנים ולנגן עם נגנים מן השורה הראשונה. כך התחלתי להיות נגן אולפן, ומאוד אהבתי את העניין. למדתי את המקצוע דרך הרגליים, ה-מ-ו-ן שעות אולפן. הסקרנות שלי לג׳ז הובילה אותי לנגן עם יוני רכטר, ואיתו ביליתי הרבה זמן נגינה, שהולידה את האלבום 40:06. פגשתי גם את מיקי גבריאלוב, קורין אלאל, יונתן גפן, שם-טוב לוי, אריק איינשטיין, ועוד רבים אחרים. כל האנשים האלה והנגנים שניגנתי איתם היו ההשפעות הראשונות שלי. מיהם המוזיקאים שהשפיעו עליך במיוחד? ההשפעות המוזיקליות שלי התחילו עם להקות הרוק שציינתי, ועברו ללהקות אינסטרומנטליות. לאט לאט נכנסתי לג׳ז כי אהבתי את הגרוב. לא הבנתי איך האנשים האלה חושבים ולמה הם נשמעים כל כך טוב. החלטתי לנסוע לברקלי וללמוד את העניין, ושם למעשה התחיל כל הסיפור הרציני שלי ושל המוזיקה, כי שם גיליתי עד כמה רציני העניין ואיך יש שיטה וידע שניתן להשיג. צריך להבין שבארץ לא היו אז בתי ספר לג׳ז או למוזיקה, מלבד מוזיקה קלאסית שלא דיברה אליי אז. בברקלי פגשתי את רון קרטר, לני ומייק שטרן, דייב ליבמן, ביל פריזל, ולהשפעות על הבס שלי שהיו פול מקרטני, סטיבי וונדר (הסינתי בס שלו), כריס סקווייר מ-yes, ושורה של בסיסיטים: ג׳ון פול ג׳ונס, קרול קיי, ג׳ק ברוס, בוטסי קולינס, ג׳יימס ג׳יימרסון, טוני לוין, אנתוני ג׳קסון, ועוד. התחלתי להקשיב לאדי גומז, שדרכו הכרתי את סקוט לפארו, סטנלי קלארק, נילס אורסטד פדרסן, צ׳רלי היידן, ג׳קו פסטוריוס, צ׳רלי מינגוס, מארק ג׳ונסון ופול צ׳יימברס. מהו הציוד הנוכחי שלך? הגיטרות שלי הן בס 5 מיתרים Status hyper active, פנדר ג'ז בס 1970 שהפכתי לפרטלס (הבס של ״דודה״), בס אקוסטית Guild נפח מלא שגם הפכתי לפרטלס, ובס הופנר 1967. אני מתחבר באולפן שלי ל-DI מנורות של REDDI, ובהופעות ל-DI של Aguilar. האם אתה עדיין מתאמן? אם כן, איך? אני מתאמן עם תוכנת iReal Pro. יש שם כל שיר וסטנדרט בעולם. לאיזו מוזיקה אתה מקשיב בזמנך הפנוי? אני מת על מוזיקה לטינית - על העושר בקצב ובהרמוניה שלה. בימים אלו אני יותר מתרכז בכתיבת קטעים מוזיקליים ושירים. איזו עצה יש לך לנגנים מתחילים? לנגנים מתחילים הייתי מציע לא לבזבז את הזמן: ללמוד כמה שיותר ולהתאמן כמה שיותר, לפגוש ולנגן עם כמה שיותר אנשים. בתור מקצוע, העניין שכל כך אהבתי - לנגן עם נגנים באולפן וליצור את הרגע - לא קיים יותר, ובשבילי חלק ניכר מהחוויה פשוט נעלם. יש לנגנים נטייה ״לשרוף״ את החיים שלהם במוזיקה. אני לא ממליץ. כדאי לחיות בריא, לשים לב למשפחה, לטיולים, לא להפסיד את החיים בגלל האמנות. האמנות היא כמו דת, ויכולה לגנוב אותך למעמקים ולהפסיד את החיים בהמון מובנים. יש היום בעולם המון ידע ויכולת לעבוד ולחלק את הזמן נכון. הכל חשוב, לא רק המוזיקה. עם איזה מוזיקאי - ישראלי או לא, חי או מת - היית רוצה לנגן? הייתי שמח לפגוש את פול מקרטני לאיזו שעה, כי עם ג׳קו יצא לי ללמוד ולדבר וזה היה מדהים ועדין וחשוב. כל פגישה עם נגנים בסדר גודל עולמי היא חווייתית ומלמדת, לא רק באספקט המוזיקלי, אלא בכלל בעניין פרספקטיבה לחיים בתור אמן.

באיזה גיל, מאיזו סיבה ועם מי התחלת לנגן בס? התחלתי לנגן בס בהרכב שהקמתי בבית הספר התיכון. למעשה, לפני הבס ניגנתי מספר שנים כינור קלאסי ולא ממש למדתי לנגן על גיטרה או בס. פשוט קניתי לי גיטרה כדי שאוכל לנגן בהרכב שהקמתי. לאחר השירות הצבאי, שם שירתתי כמפקד טנק, נרשמתי לרימון כגיטריסט, ובאנסמבל של יהודה עדר החלטתי להביא את הבס שהיתה לי מתקופת התיכון, ואז הבנתי סופית שבס זה "הבית" שלי. מה היה הציוד (בס + מגבר) הראשון שלך? אם לא נחשיב את הבס מהתיכון שהיתה סוג של ימאהה אני כבר לא זוכר. ברימון היתה לי ג'אז בס יפנית ומגבר Polytone Brute 100 ואיתו חרשתי הרבה גיגים. אצל איזה מורים למדת במהלך השנים, ומי מהם השפיע עליך במיוחד? למדתי רק אצל אלון נדל, כשהייתי ברימון, שיעור בס של חצי שעה פעם בשבוע. אבל ברימון היו מורים שמאוד השפיעו עלי והחדירו בי את הפאשן והאהבה לשפה הזו הנקראת מוסיקה. במיוחד אילן מוכיח וגילי דור. מיהם הבסיסטים שהשפיעו עליך במיוחד? לפי סדר כרונולוגי בחיי: רוג'ר ווטרס, סטינג, אנתוני ג'קסון, ג'אקו פסטוריוס, אלן קארון, אדי גומז, מרקוס מילר, פלי, פול מקארתני. הסדר משקף את הבחירות שלי בחיים. התחלתי בפשוט והתחממתי על הכלי ורציתי להפגין שרירי בס לתפארת, ולבסוף חזרתי למלודיות הפשוטות. מהו הציוד הנוכחי שלך? פנדר ג'אז באס 71 עם פיקאפ פרסיז'ן קדמי שנותן לה סוג של Boost טבעי ורוקי שקצת חסר בג'אז באס לפעמים, במיוחד מפני ששנים רבות ניגנתי על וורוויק סטרימר אקטיבית, היה חשוב לי לתת סאונד סאבי ומנופח. מגברים זה סיפור אחר: כיום, מפני שרוב הזמן אני עובד עם In-Ears UE18 אז המגבר נועד רק בכדי לתת לי תחושת נמוכים מהאדמה, והגיטרה והאצבעות כמובן עושות את העבודה. בנוסף, אני עדיין מנגן על קונטרבס חשמלי של וורוויק (חייב בשביל החסויות). סתם, בצחוק - זה אחלה כלי שנותן משהו אחר לגמרי. הרבה פעמים גם מקליט איתו. יש לו בודי של הלייף. לאחר עשור בתוכנית "כוכב נולד", כיצד, אם בכלל, השפיעה עליך הנגינה בתוכנית כנגן וכמוסיקאי בכלל? התכנית פיתחה את כישוריי להבין מה המשמעות ללוות אומן ולנגן שיר. איך מרגיש כל חלק בשיר ומה אני תורם לאוירה בכל חלק כזה. זה אמנם קצת קלישאתי, אבל הבחירה של תפקיד הבס היא בעיניי הכי משמעותית, ולמעשה די קובעת איך ישמע העיבוד. אופי העבודה בכוכב מצריך תשובות מהירות בזמן קצר: זאת אומרת להרים עיבוד מעניין, מתאים ומרגש די על הוואן. ולכן כל נגן מנגן את החלק שלו כמפיק ובונה את תפקידו כאילו הוא המעבד, וגם אני כמובן. חוץ מזה, יחסי אנוש שזה הדבר הכי חשוב למי שעדיין עוד לא מבין מוסיקה. מנגנים עם אנשים אחרים לכן הכי חשוב להיות אחלה בנאדם ואז המוסיקה היא תוצר ישיר ויפה של זה. האם אתה עדיין מתאמן? אם כן, איך? לא ממש אבל אני כל פעם יוצר דברים חדשים ומשתדל להפיק מהבס דברים מענינים. בקרוב יש לי גיג עם עוז נוי אז ישבתי קצת על ההאד של פרידום ג'אז דאנס. חוץ מזה אני תמיד מנגן, אין יום נראה לי שאני לא עושה משהו עם הבס. במה היית רוצה להשתפר כנגן? קצת אולי לפתוח את הראש לאפקטים ולעבוד קצת עם לופרים, אבלטון לייב וכאלה. אני חושב שזה נורא מפתח כנגן לג'מג'ם עם המכשירים האלו וליצור דברים חדשים ומעניינים. מעבר לליווי אומנים, האם אתה גם יוצר עבור עצמך? אם כן, מה? תמיד כתבתי חומרים למגירה ואפילו הוצאתי סינגל אחד לרדיו. מי שמעוניין לשמוע, זה נקרא "לנשום אותך". יצרתי המון מוסיקה בכל מיני סיגנונות בעיקר טראקים מוזיקאלים טריפיים שמשלבים כל מיני סגנונות יחד וכל מיני תרבויות יחד. אני מפיק שנים סינגלים באולפן הביתי שלי, היצירה האישית שלי היא ברובה למגירה כי אני עדיין מחפש את עצמי ואת החותמת האישית שלי. מאמין שזה יצא החוצה בסוף. לאיזו מוסיקה אתה מאזין בזמנך הפנוי? וואו, שאלה קשה! אני צרכן של כל כך הרבה סגנונות, אבל בעיקר בזמן האחרון מוסיקה שיש בה גם שירה או קול אנושי, לא יודע למה אבל אינסטרומנטלי פחות עושה לי את זה אלא אם אני נתקל באומן או נגן שגורם לי להרגיש שהוא באמת שר דרך הכלי. באייפון יש לי אוסף מוטאון. איזו הופעה או הקלטה זכורה לך כחוייה מיוחדת ולמה? הקלטה שממש זכורה לי היא הקלטה שבה הקלטתי את טל ברגמן לשיר שלי. ניגנו יחד בס תופים ובשני טייקים הבאנו פיל של הלייף. הוא פשוט מתופף שאין דברים כאלה, והרגשתי איתו שאני והוא כלי אחד שנקרא בסתופים. איזו עצה אתה יכול לתת לדור הנגנים הצעיר שמתחיל לנגן? אל תנסו לעשות רושם, תנגנו רק מהאהבה שיש לכם בפנים למוסיקה בתור שפה ותקשורת, תהיו חברים של מי שאתם מנגנים איתם. כמה שיותר לנגן בהרכבים עם אנשים. למי שיודע שיש לו בעיית טיים שיעזוב הכל ויתרכז רק בטיים, כי טיים זה הכל. לא חשוב מה אתם עושים, תמיד שימרו מקום ליצירה מקורית שלכם. תנסו לכתוב אפילו טקסטים. אה, ועוד משהו: זמרים הם גם בני אדם ולפעמים ההבחנה שלהם היא הכי מדויקת, אז במקום להיות ה"מוסיקאים שמבינים הכל" תקשיבו לזמר שלכם כי כך אולי תצליחו להופיע עם מישהו שישחק אותה דווקא בגלל שנתתם לו רוח גבית. עם איזה מוסיקאי - ישראלי או לא, חי או מת - היית רוצה לנגן, ולמה דווקא איתו? תמיד עם אילן מוכיח כי הוא המאסטר שלי. תמיד עם ג'מירוקוואי כי הכי כיף שם לבאסיסט. בעצם, כשאני חושב על זה, באמת בא לי לנגן עם כולם העיקר שתהיה מוסיקה אמיתית וטובה.

ביוגרפיה אלון אולארצ'יק נולד בפולין בשנת 1950, ועלה לארץ עם משפחתו כשהיה בן שש. הוא שירת בלהקת הנח"ל כנגן גיטרה בס לצד דני סנדרסון, גידי גוב, אפרים שמיר ומאיר פניגשטיין, מי שיהיו לימים חבריו ללהקת "כוורת". לאחר שהשתחרר מהצבא ניגן בלהקת "הפלטינה" ובהרכבים אחרים בארץ ובלונדון, עד שהצטרף בשנת 1973 ללהקת "כוורת" המצליחה, והשתתף בשלושת אלבומיה. לאחר פירוק "כוורת" בשנת 1976 נסע אולארצ'יק לארצות-הברית, שם למד מוזיקה בקולג' "ברקלי" בבוסטון, ולאחר מכן ניגן במספר הרכבים בניו יורק. הוא חזר לארץ בשנת 1984, לרגל האיחוד הראשון של "כוורת", ומאז הוא פעיל מרכזי בזירה המוזיקלית הישראלית כזמר, מלחין, מפיק ונגן. במהלך הקריירה שלו הוציא אולארצ'יק עשרה אלבומי סולו, וניגן באולפן ועל הבמה לצד מיטב אמני ישראל, ביניהם אריק איינשטיין, גידי גוב, יהודית רביץ, יזהר אשדות, אריאל זילבר, שלמה יידוב, מיקי שביב, שלמה גרוניך ואתי אנקרי. באיזה גיל, מאיזו סיבה ועם מי התחלת לנגן בבס? בערך בגיל 15 בשכונה בבת-ים עם להקה בשם "פרחי הבלוז". היינו ארבעה גיטריסטים חשמליים ומתופף, ואחד מאיתנו היה חייב לעבור לבס. אני הסכמתי. מה היה הציוד (בס + מגבר) הראשון שלך? בס ומגבר ללא שם. משהו זוועה. אצל איזה מורים למדת במהלך השנים, ומי השפיע עליך במיוחד? פסנתר קלאסי אצל גברת פורטנוי, גיטרה ג'ז אצל אלכס קרטן, בס אצל ג'ון רפוצ'י בברקלי. מיהם הבסיסטים שהשפיעו עליך במיוחד, ואיך? חוץ מג'ק ברוס אני לא ממש יודע. ניגנתי באך על הפסנתר כשהייתי קטן, ותפקידי היד שמאל שלו השפיעו על הנגינה המלודית שלי בבס. מיהם המוזיקאים שאינם בסיסטים שהשפיעו עליך במיוחד? אהבתי מאד את הנדריקס, ובעיקר נגני ג'ז גדולים משנות ה-50 וה-60. מהו הציוד הנוכחי שלך? גיטרה Smith ומגבר + בוקסה של Eden. האם אתה עדיין מתאמן? אם כן, איך? לא באמת. מג'מג'ם בבלאנסים שלפני הופעות. במה היית רוצה להשתפר כנגן? ביכולת לאלתר כשיש מלא אקורדים לא קונבנציונליים. איזו עצה יש לך לנגנים מתחילים? נגנו הרבה עם חבר'ה שאתם אוהבים, וגם אל תתעצלו להקדיש מאמץ ללמוד יסודות מוזיקליים. זה לכל החיים, וזה יחסר לכם במוקדם או מאוחר. לאיזו מוזיקה אתה מקשיב בזמנך הפנוי? בעיקר ג'ז מתחנות רדיו באינטרנט, וסתם מה שיש ברדיו בנסיעות. איזו הופעה או הקלטה זכורה לך כחוויה מיוחדת? מלא כאלה. אחת מהן: כוורת בפארק. היו מלא אנשים ודי פחדתי שפשוט יאכלו אותנו. עם איזה מוזיקאי - ישראלי או לא, חי או מת - היית רוצה לנגן? הרבה, לא מישהו ספציפי. הצילום של אלון אולארצ'יק באדיבותו של אילן בשור. אין להעתיק מאמר זה או כל חלק ממנו ללא אישור במפורש ובכתב מבעלי אתר iBass.

יוסי חממי הוא יליד 1972. בתחילת שנות התשעים היה נגן הבס בלהקת "מוניקה סקס", וניגן באלבומה הראשון "פצעים ונשיקות" שזכה למעמד אלבום פלטינה. היה המייסד והמנהיג של ההרכב TimeZone, אתו בפסטיבל הג'ז באילת. יצירותיו בוצעו על-ידי התזמורת הפילהרמונית הישראלית (קונצ'רטו לתזמורת ולפיקולו) ותזמורת חיפה (קונצ'רטו לבס פרטלס). באיזה גיל, מאיזו סיבה ועם מי התחלת לנגן בבס? בגיל 16.5. הסיבה: מארק קינג. מה היה הציוד (בס + מגבר) הראשון שלך? הבס הראשונה הייתה YAMAHA BX-1. שנה אחר כך היא הוחלפה באיבנז. המגבר היה סימיק 15 ואט לגיטרה, בשביל שיהיה לנו גם דיסטורשן לגיטריסט. אצל איזה מורים למדת במהלך השנים, ומי השפיע עליך במיוחד? כבסיסט, אני אוטודידקט עד היום (למרות שעשיתי ארבעה שיעורים אצל פול רוט). בגיל 26 למדתי קומפוזיציה והלחנה אצל המלחין ריצ'רד פרבר (מורה שיודע ללמד, ועד היום אני בקשר אתו וניפגש אתו לפחות פעם בשבוע). הוא השפיע עלי הכי הרבה גם כאדם, וגם על הדרך בה אני מלמד. מיהם הבסיסטים שהשפיעו עליך במיוחד, ואיך? מארק קינג ואלן קרון. איך? סלאפים, והם פשוט מנגנים יפה. מיהם המוזיקאים שאינם בסיסטים שהשפיעו עליך במיוחד? רבים מדי... כל הספיגה של הדברים במקרה שלי נעשתה מתוך חוויות שחלו במציאות הקיומית ולאו דווקא דרך מוזיקאים. מהו הציוד הנוכחי שלך? האיבנז RD808LE, ומגבר PEAVY MARK8 עם שתי בוקסות 15 אינץ', ו-4 10 אינץ' עם טוויטר. יש ארבע בסים נוספות, אך האיבנז היא הבס המרכזית. האם אתה עדיין מתאמן? אם כן, איך? בעיקר כותב. במידה ומה שנכתב דורש יכולת, פשוט מתאמן. במה היית רוצה להשתפר כנגן? בגלל שעיקר העיסוק שלי הוא בכתיבה, כששם הכל מרגיש טוב, הנגינה לא משנה. השמיעה הפנימית, זה בעיקר מה שקובע. היכולת הביצועית היא פשוט עניין של אימון. איזו עצה יש לך לנגנים מתחילים? תלמדו אצל מורה טוב. זה חוסך זמן, והמון. בנוסף, "סבלנות" ו"התאפקות" הם ערכים חשובים שכדאי להפנים. אין תלמיד שלא יכול ללמוד, יש תלמיד שלא רוצה ללמוד. ועם זאת, יש מורה שלא יודע ללמד. הכי חשוב: תעשו, יהיה; לא תעשו, לא יהיה. לאיזו מוזיקה אתה מקשיב בזמנך הפנוי? שוב, יותר מדי. זה נע בתקופות, ואין גם סגנון ספציפי. למארק קינג תמיד יש אוזן קשבת אצלי. הוא פשוט מנגן יפה. איזו הופעה או הקלטה זכורה לך כחוויה מיוחדת? לכל הופעה יש את הייחוד שלה - הקהל, האנשים, המקום. כל אחד מהגורמים הללו מייצר ייחוד. לכן זה תמיד היה שונה בכל הופעה, בכל סגנון. עם איזה מוזיקאי - ישראלי או לא, חי או מת - היית רוצה לנגן? יותר מאשר לנגן, יש מוזיקאי שהייתי רוצה להעביר זמן בחברתו: המלחין קלוד דביוסי. ועם מארק קינג כמובן. בנוסף, בס זה הלב בין הקצב, ההרמוניה והמלודיה. זה הכלי הכי כיפי שיש. הנגינה אצלי באה בעיקר מתוך הכתיבה. אני מאוד נהנה לכתוב וללמד. בכתיבה זה להוציא מעצמך את מה שאתה רוצה. בלימוד, זה לעזור למישהו אחר להוציא מעצמו את מה שהוא רוצה. יש גם את התקופות של לחרוש על דברים שפחות רוצים, שהם חלק בלתי נפרד מהדרך, ובעיניי, מה שחשוב זה הדרך, הרבה יותר מהמטרה.

ארנון פלטי שירת בצה"ל כנגן גיטרה בס בלהקת חיל הים, ולאחר מכן הופיע והקליט עם מיטב אמני ישראל, ביניהם אריק איינשטיין, יהודית רביץ, יוני רכטר, שלמה ארצי וגידי גוב, לצד היותו מהמובילים והוותיקים שבנגני הבס בישראל בשטח הג'ז והפיוז'ן. נמנה על הרכבה המקורי של להקת הפרוג-רוק האגדתית "דובדבן", ומייסדה של להקת הפאנק-פיוז'ן "פלוטוניום", לה כתב את הטקסטים, הלחנים והעיבודים. בעל תואר ראשון מ"ברקלי קולג' אוף מיוזיק" בבוסטון, תואר שני מ"מנהטן סקול אוף מיוזיק" בניו יורק, ובעל תואר דוקטורט בהצטיינות על ספר המחקר שלו על הרמוניית הג'ז מאוניברסיטת בר אילן (הספר יהיה זמין בקרוב בחנויות הספרים בעברית ואנגלית כאחד). בעל תואר שני בכתיבה יוצרת (פרוזה ושירה) מאוניברסיטת חיפה ודיפלומציה באנימציה ממכללת מורלי, לונדון, אנגליה. ראש מחלקת בס בבית הספר למוזיקה "רימון", שבו הוא מלמד משנת 1992. בשנת 1990 ארנון ניגן בפרוייקט איחוד משותף בין שתי הלהקות ההיסטוריות "הבלוז פרוג'קט" ו"הגרייטפול דד". בקרוב ייצא תקליטור בנגינת הביג בנד של ענק הג'ז דייב ליבמן המוקדש לעיבודיו של ארנון, וכמו כן תקליטור נוסף של חומר מקורי של ארנון, בנגינתו ובעיבודיו, עם ענקי הג'ז דייב ליבמן, טים הייגנס, אורי קיין, דייב סמואלס ואדם נוסבאום. באיזה גיל, מאיזו סיבה ועם מי התחלת לנגן בבס? התחלתי לנגן בס בגיל 15. ההרכב הראשון שניגנתי אתו היה "להקת הצדפות" החיפאית. ניגנו הרבה קאוורים של ג'ימי הנדריקס, להקת המי, קרים, וכל מה שזז ובעט באותה תקופה צבעונית. ההופעה המקצועית הראשונה היתה עם "שלישיית הגולדן גייט" האמריקנית - הרכב גוספל - שהגיעה לסיבוב הופעות בארץ. מאד התרגשתי. רק בן 17. מה היה הציוד (בס + מגבר) הראשון שלך? הציוד הראשון שלי היה קונטרבס גרמני מעץ וגיטרה בס ימהה שהיתה אף היא מעץ - ובעלת צורה משונה של דג. בגיל 16 שידרגתי לפנדר מוסטנג בס כחולה. המגברים הראשונים שלי היו מתוצרתם המפוארת של בני משפחת בלבן שגרו בשכנותי. נפתלי בלבן היה בונה את המעגלים האלקטרוניים ואחיו חיים בלבן (בסיסט בעצמו) את הבוקסות. אצל איזה מורים למדת במהלך השנים, ומי השפיע עליך במיוחד? המורים אצלם למדתי בארץ היו יוסי לאנג, גר כיום במנצ'סטר, עדיין בסיסט נפלא וחבר יקר, ושמוליק ארוך המיתולוגי. בברקלי לימדו אותי ברוס גרץ, ריץ' אפלמן וגרג מוטר - נפלאים לגמרי מכל בחינה. מאוחר יותר בניו יורק לקחתי כמה שיעורים נהדרים אצל ג'ף אנדרוז שגם סידר לי לא מעט גיגים מפאת החיבור בינינו וכו' . שיעורים חשובים נוספים היו שיעורי פסנתר אצל מארק לוין והאל גלפר - שני פסנתרנים שהתוו דרך מתודולוגית מופלאה בעולם הג'ז. מיהם הבסיסטים שהשפיעו עליך במיוחד, ואיך? ריי בראון, ריצ'ארד דייוויס, ג'ק ברוס, ג'יימס ג'מרסון, פול מקרטני, ג'קו פסטוריוס, ג'ף ברלין, ג'ף אנדרוז וגארי וויליס בעיקר למרות שהרשימה נמשכת ונמשכת... מיהם המוזיקאים שאינם בסיסטים שהשפיעו עליך במיוחד? מהלר, פרוקופייב, בארטוק, וארז, זאפה, הביטלס, וכל מוזיקאי הג'ז לדורותיהם... מהו הציוד הנוכחי שלך? ג'ז בס פנדר, מגבר מארק בס מודל ג'ף ברלין וקונטרבס קיי בלונדיני, וגם קניתי לאחרונה קלווינובה של ימהה שעליה הצד הפסנתרני שלי מתבטא - בעיקר באזניות, ובלילה... האם אתה עדיין מתאמן? אם כן, איך? אני בעיקר מנגן. לעתים עם פלייבק שאני מכין, לפעמים על תפקידים קשים שאני צריך להקליט לעצמי או לאחרים, וגם עדיין מוציא סולואים מכל כלי - כשיש שם משהו שתופס אותי עד כדי להשקיע בכך את השעות הנדרשות... במה היית רוצה להשתפר כנגן? הייתי רוצה להשתפר בכל פרמטר אפשרי... איזו עצה יש לך לנגנים מתחילים? לחקות במידת האפשר את הבסיסטים הנערצים עלינו - זהו שלב א', אבל אסור לשכוח שהמטרה היא לחפש את הקול האישי. נקודה חשובה מאד הינה לשלול כל אלמנט של תחרות וביקורתיות מוגזמת. לשתי אלה תכונה להסתובב אלינו כבומרנג. הכוונה היא שבאופן בלתי מודע, ביקורת מוגזמת הינה סוג של החצנה של ביקורת פנימית מוגזמת. מוטב לעבוד קשה על הדברים החשובים כמו פיתוח שמיעה הרמטית על הכלי, שליטה בכלי הרמוני, ידע נרחב של רפרטואר ושל היסטוריית הבס, והכי חשוב - להתאמן לאט וביסודיות. יש משפט האומר: "ממהר יוצא לאט, מלאט יוצא מהר". המהירות הינה אמצעי, ולא מטרה. לאיזו מוזיקה אתה מקשיב בזמנך הפנוי? לכל מוזיקה טובה בכל סגנון ומכל תקופה. איזו הופעה או הקלטה זכורה לך כחוויה מיוחדת? הסשנים של "הכבש השישה עשר", וצילומי הטלוויזיה בסן פרנסיסקו ב-1991 עם איחודן של שתי הלהקות המיתולוגיות "הבלוז פרוג'קט" ו"הגרייטפול דד" בהן ניגנתי. ההופעה עם יוני רכטר ויהודית רביץ בפסטיבל נואיבה 1979 היתה חוויה שלא אשכח לעולם - ההמון העצום שנקלט כמו קיר צבעוני חי ומתנועע - מלחיץ ומלהיב באותה מידה. גם ההופעות הראשונות עם להקת דובדבן היו מרגשות ומשמחות. עם איזה מוזיקאי - ישראלי או לא, חי או מת - היית רוצה לנגן? ג'ימי הנדריקס, ג'ון קולטריין, פרנק זאפה, הביטלס.