תוצאות חיפוש

בשביל הדור שגדל בארץ בשנות השבעים והשמונים, יוסי מנחם זכור לנצח בתור הבסיסט של להקת ברוש, שהופיעה בקביעות בתכנית הטלוויזיה "זהו זה". אבל תחנות חייו כוללות את סצינת הרוקנרול המתהווה של תל אביב באמצע שנות השישים, המחזה הרדיקלי "מלכת אמבטיה", הופעות והקלטות עם אין-ספור אמנים, ביניהם אריאל זילבר, שלמה ארצי, יגאל בשן, זוהר ארגוב, אריק איינשטיין, ואבנר גדסי, ומחזות זמר שוברי קופות כגון "עלובי החיים", "צלילי המוזיקה", "יוסף וכותונת הפסים", ו"אוויטה". הוא למד במחלקה לקולנוע ב"בית צבי", ובילה שתי תקופות ממושכות בלונדון, אליה נסע לאחר שזכה במלגת לימודים ל-National Film School. החל משנת 1993 יוסי מנחם מקדיש את רוב זמנו לפעילות באיגוד המוזיקאים בישראל ובעמותת עילם, העוסקת בזכויות המוזיקאים המבצעים בארץ. כיום, בגיל 70, הוא מכהן כסמנכ"ל עילם, כשמאחוריו תואר בניהול מוסדות תרבות מאוניברסיטת תל אביב. "הקריירה שלי התחילה בתור סוג של די ג'יי, בגיל 12 או 13", הוא מספר. "הייתי עם הפטיפון היחיד בשכונה והיה לי אוסף של תקליטים, אז הייתי מגיע עם הפטיפון למסיבות סלון של ילדים יותר מבוגרים, בני 16 או 17. ותמיד התעקשתי – לא שמעו את הבס. כבר אז היה לי מאד בולט שהבס הוא כלי שמסתתר מאחור, בגלל מגבלות טכניות. בגיל 14 התחלתי לנגן בגיטרה אקוסטית. לקחתי שניים-שלושה שיעורים, והיתה גם איזו חוברת, עם כמה אקורדים, משהו למתחילים. היינו הולכים לבדוק אקורדים אצל אנשים שמכירים אותם; פה דיאז מינור היה אקורד שהיית צריך לראות מישהו עושה אותו." "בתקופה ההיא לא היו בתל אביב מועדונים, אבל היו בתי קפה שבשישי ושבת היו הופכים למועדון סגור עם להקה שמנגנת קאוורים. באחד מהם ניגנה להקת האריות, שהבסיסט שלה היה חיים סבן, שהיה אז בצבא ובהמשך נהיה ביזנסמן ענק. אני גרתי קרוב והייתי מגיע לשם באופן קבוע, עוזר להם עם הציוד ושומע אותם עושים באלאנס, חצי גרופי כזה. להופעה לא יכולתי להיכנס, הייתי ילד עם מכנסיים קצרים. יום אחד הגיטריסט שואל אותי – תגיד, אתה יודע לכוון בס? אמרתי לו, אני אנסה. אז אני מכוון לחיים את הבס, והוא מגיע אחרי חצי שעה, הם מנגנים את הקאוורים שלהם, והגיטריסט אומר לחיים בסרקסטיות, בואנ'ה, היום אתה מכוון. חיים שואל – מי כיוון לי את הבס? והגיטריסט מצביע עלי – הנה, הילד. אז חיים אומר לי – אתה פה קבוע משבוע הבא. נתן לי משרה." "בסביבות גיל 15, ב-1965, התחלתי לנגן בעצמי בס. בפאזל של הנגנים שהיה אז בתל אביב היו יותר גיטריסטים מאשר בסיסטים, אז באופן טבעי הלכתי למה שחסר. זה היה איזה איזשהו יצר הישרדותי, בשביל להיות על במה. היתה לי להקה בשם 'המוסטנגים' – הרכב קלאסי של שתי גיטרות, בס ותופים. ניגנו קאוורים של הביטלס, הקינקס, הרולינג סטונז, וכל מה שזז בתקופה ההיא. ילדים, מנגנים, מרוויחים עשר לירות מדי פעם, אבל יותר חזרות מהופעות. מעולם לא למדתי בס אצל מורה. לא היו בכלל מורים לבס, רק מורים לגיטרה, אבל הם לא הבינו את הכלי הזה. אחרי שלושה או ארבעה חודשים חשבתי שהייתי הבסיסט הכי טוב בארץ, זאת היתה אז הרמה. כולם היו אוטודידקטים, אתה לומד תוך כדי עשייה. היינו יושבים אז ליד תקליטים מהבוקר עד הערב; הטריק המפורסם בשביל להוציא תפקיד בס היה להריץ את התקליט ב-78 סיבובים לדקה, והבס היה יוצא החוצה." איזה בסיסטים השפיעו עליך? "אי אפשר שלא להזכיר את פול מקרטני. עוד דמות שעולה לי לראש זה מפרויקט שעשיתי עם הלהקה שהיתה לי אחרי המוסטנגים, לקחתי על עצמי משימה בלתי אפשרית ללמד אותם לשיר ולנגן את Good Vibrations של הביץ' בויז. למדתי את כל התפקידים בשיר, אבל אמרתי לעצמי – קיבינימט, לא יכול להיות שילדים בני 18 או 19 מנגנים ככה. רק שנים אחרי זה הבנתי שבהקלטות ניגנו הנגנים הכי טובים באמריקה, ועל הבס היתה קרול קיי. זאת היתה הפתעה שבעולם של גברים מסתננת אישה, ועוד מנגנת בס. היא ניגנה לא רק עם הביץ' בויז אלא בהמון סשנים. היו לי אחרי זה גם את תקליטי הלימוד שלה, והבנתי מאיפה משתין הדג." "מאד אהבתי גם את הקינקס ואת הרולינג סטונז. הבסיסט של הרולינג סטונז, ביל וויימן, היה מאד מעניין. את הבומבה קיבלתי אחרי שנה או שנתיים, בסביבות 1966, כששמעתי את ההקלטות הראשונות של 'קרים', עם ג'ק ברוס על הבס. הוא היה הדמות הראשונה של בסיסט איקוני ממש. גם כותב, גם שר, גם מנגן, והכל בלי שום בושה. זה מאד השפיע עלי." "בארץ היה הבסיסט שמוליק ארוך. הוא היה מבוגר ממני בשבע-שמונה שנים, אבל בהמשך הפך להיות חבר טוב שלי. הוא ניגן עם החלונות הגבוהים, ובהמשך עם אריק איינשטיין ועם ששת. הוא לא היה מנטור, או מושא להערצה, אבל הוא היה מישהו שראיתי שמנגן טוב." במחזה "מלכת אמבטיה" מאת חנוך לוין יוסי מנחם שיחק בסרט "הלהקה" את תפקיד נגן הבס בלהקה, וגם ניגן בפסקול שלו. אבל למרבה הפליאה הוא לא שירת בלהקה צבאית. "דחו לי את הצבא כמה פעמים בשביל לימודים. אבל עוד לפני שהתגייסתי ניגנתי בכל ההקלטות של הלהקות הצבאיות. במלחמת יום הכיפורים ניגנתי עם אנריקו מסיאס ולאונרד כהן, שהגיעו מחו"ל להופיע מול החיילים. ב-75 התגייסתי בגיוס שלב ב', אבל בגלל שכבר הייתי בן 25, הייתי צריך לשרת רק שישה חודשים. עשיתי טירונות ואחרי זה שירתתי במדור הווי ובידור, ושם גם המשכתי לעשות מילואים שלושים שנה." הוא בילה בלונדון שתי תקופות בשנות השבעים, ועד מהרה הוא מצא את עצמו מעורב בסצינת המוזיקה המקומית, מופיע ומקליט. "ב-72, טכנאי אולפן אחד אמר לי שיש הרכב בוומבלי בלי בסיסט קבוע, ושאני מאד יכול להתאים להם. הוא נתן לי טלפון, אבל לא התקשרתי, כי הייתי עסוק מהבוקר עד הערב. שלושה שבועות אחרי זה אותו סיפור באולפן אחר: הטכנאי אומר לי שיש הרכב בוומבלי שמחפש בסיסט. אני שואל אותו מה שם ההרכב, והוא אומר לי 'קווין'. ושוב לא עשיתי כלום. חזרתי לארץ, וב-74 הגעתי ללונדון שוב, ולילה אחד אני חוזר הביתה ברכבת התחתית, ובאיזושהי תחנה, פרץ של ילדות צווחות אחרי הופעה ממלא את הרכבת. אחת עומדת מולי, ואני רואה שעל כזה כפתור שהיא לבשה כתוב קווין. למחרת קניתי תקליט של קווין וקיבלתי שוק. כשחזרתי הבאתי לארץ את התקליט הראשון של רפסודיה בוהמית. הושבתי את משה לוי וגרי אקשטיין, ואמרתי להם – תשמעו הרכב שהייתי צריך לנגן איתו. הם לא שוכחים את זה. לשמוע בפעם הראשונה את רפסודיה בוהמית, את הקולות, זה מרשים." "ב-73 או 74, גרי אקשטיין ואני החלטנו להקים 'פאוור טריו' בשם קליידוסקופ, עם המתופף יעקב אגת. ההחלטה העקרונית היתה שאנחנו מנסים להקליט חומר מקורי בעברית ובאנגלית. הסתובבנו בהמון מועדונים בארץ, והתגובות לחומר המקורי היו נהדרות. בסופו של דבר מה שנשאר מההרכב זה הקלטות שגרי השתמש בהן לתקליט הראשון שלו, 'מחזור א' תשל"ז'. המשכתי להקליט ולנגן עם גרי לאורך השנים." עם גרי אקשטיין ספר על הציוד שלך. "הכלי הראשון שלי היה הופנר כינור ביטלס. אני חושב שהייתי בין השניים-שלושה הראשונים בארץ עם בס כזה. אבל הצוואר שלה היה מאד רגיש והתעקם לגמרי. אז עשיתי עליה טרייד תמורת גיטרה בס של ווקס, עם גוף משונה, אבל גם אותה לא אהבתי." "בהמשך הגיעו לארץ הפנדרים. האחים שרי ומיקי גרינשפון, הבעלים של חלילית, שמו עלי עין וחיבבו אותי, והם היו היבואנים של פנדר. נדלקתי אצלם על איזו ג'ז בס פרה CBS, והיא היתה איתי שבע או שמונה שנים. איתה עשיתי את ההקלטות הראשונות שלי, ב-69 או 70, הרבה לפני ברוש. ניגנתי בתקליט הראשון של שלמה ארצי, וגם ב'אני חולם על נעמי', שזה שיר הפופ הראשון בארץ שהפראזה של הבס הובילה את השיר." "עם מגברים, בהתחלה זה היה איום ונורא, כי הכריחו את הגיטריסט ואת הבסיסט להיות על אותו מגבר ואותו רמקול. הייתי משתגע מזה, והבנתי שאני צריך להיות לבד. היה אז בחור שהיתה לו מעבדה בבוגרשוב בתל אביב שקראו לה 'אינטרקום'. הוא התחיל מאינטרקום לבתים, ועשה גם מגברים. אז המגבר הראשון שלי היה מגבר מנורות של אינטרקום, עם בוקסה של 12 אינץ', שהייתי מחסל אחרי שתי הופעות. אבל מצא חן בעיניי הטרטור של הרמקול כשהוא היה חצי קרוע, סאונד של חצי דיסטורשן." "בערך שנתיים אחרי שקניתי את הג'ז בס, ב-68 או 69, אני עובר בחלילית, כי הייתי שם אורח קבוע, ושרי אומר לי שהוא בקשר עם יהודי אנגלי חביב שעושה מגברים, שקוראים לו ג'ים מרשל. ידעתי אז שקלפטון מנגן על מרשל, אז אמרתי לו – תביא אותם, בטח. הייתי הראשון בארץ שהיה לו ציוד בס של מרשל: ראש 50 וואט ובוקסה עם ארבעה רמקולים. הייתי נותן צליל ואנשים היו מקבלים בומבה בבטן. כשהיינו מקליטים בקולינור הישן, לא היו מקליטים אותי רק דיירקט, אלא גם עם מיקרופון מהמגבר, והייתי מנגן עם מפרט, לא אצבעות. זה היה סאונד חוץ לארץ." "מתישהו הצוואר של הג'ז בס התעקם והבורג של הטראס רוד הגיע לסוף. לא היו אז מתקני גיטרות שיכלו לסדר את זה והכלי היה אבוד. אז הלכתי לחלילית וקניתי פרסיז'ן, אבל התגעגעתי לסאונד של הג'ז בס. היה לי אז חבר מטורף שכל הזמן היה מפרק גיטרות, והוא אמר, מה אתה רוצה? אמרתי לו – אני רוצה סאונד של טרקטור. אז הוספנו פיק-אפ של טלקסטר בס, האמבקר מלבני גדול, שהזכיר לי את הסאונד של ה-EB גיבסון של ג'ק ברוס. ועשינו גם סוויצ'ים לחלוקה של הפיק-אפים, לחוד, או ביחד. עם הבס הזאת המשכתי להקליט וגם ניגנתי עליה בשנים הראשונות של זהו זה. בהמשך התחלתי להשתמש בכלים של ימהה והפסקתי עם הפרסיז'ן. היא כבר לא אצלי." "הבס המרכזית שלי בשנים האחרונות זאת סטטוס גרפיט קרבון הדלס. ב-87 הגעתי להופעות בלונדון עם איזה אומן ישראלי. הלכתי למחזמר ושמעתי צליל בס נהדר יוצא מהבמה. בסוף ההופעה שאלתי את הבסיסט איזה גיטרה זאת, והוא אמר לי סטטוס. למחרת הלכתי לחנות כלי נגינה, והמוכר אמר לי שהוא מכיר את מי שעושה אותן, ושהוא יקשר אותי אליו. וככה הגעתי אל הבנאדם, רוב גרין. באיזשהו שלב הוא הוציא פלייט קייס, פותח, ואני רואה בס 5 מיתרים. לא התכוונתי לקנות 5 מיתרים, אבל ניגנתי עליה ולא יכולתי להוריד אותה מהידיים. הכלי שר בעצמו. בהתחלה הוא לא רצה למכור אותה. הבס הזאת היתה הדוגמנית שהצטלמה לקטלוג שלו בתור ה-5 מיתרים, והוא מאד היה גאה בה. בסוף שכנעתי אותו. היא עלתה לי מעל 2,000 סטרלינג, שהיה אז המון כסף, אבל היא איתי מאז. יש עליה מספר 75. ניגנתי איתה בכל ההקלטות של העשרים-שלושים שנה האחרונות." "יש לי בבית גם ג'ז בס נהדרת, פרסיז'ן ישנה מהדגם הראשון, בס אקוסטית, וארבע-חמש גיטרות חשמליות רגילות. יש לי מגבר בס ביתי קטן של פיווי, אבל נגמר העידן שאני מביא מגבר מהבית. בהופעות מביאים לי איזה ציוד שאני מבקש, בדרך כלל טרייס אליוט או אמפג." איזו הופעה או הקלטה זכורה לך כחוויה מיוחדת? "החוויה הכי מיוחדת שקרתה לי זאת ההופעה עם ג'ורג' מרטין, המפיק של הביטלס, והפילהרמונית ב-99. לקראת הפרויקט הזה הגיעו לארץ הבן של ג'ורג' מרטין, ג'יילס, והעוזר שלו, בשביל לבחור רית'ם סקשן. לקחו אותם לכל מיני הופעות אבל אף בסיסט לא מצא חן בעיניהם. כמה שנים לפני זה הפחתתי את כמות ההופעות שלי כמעט לגמרי, וב-99 לא הייתי בליין של 'בוא ניקח אותו'. אבל אז סינגולדה ומאיר ישראל, שהיו בפרויקט הזה, אמרו – דחילק, לא קראנו ליוסי, מה העניין? זה בול עליו. אז הזמינו אותי לאודישן. אני מגיע, ומתחילים עם I’m the Walrus, שאני מכיר פרפקט. התחלתי קצת לסדר את ההרכב איך לנגן, וכבר ראיתי את ג'יילס והעוזר מרימים חצי גבה. התחלנו את השיר, ובפזמון השני הם באו וחיבקו אותי." "אחרי חודשיים מגיע ג'ורג' מרטין ומתחילים חזרות. לקראת ההופעה הראשונה עשינו run מלא בבנייני האומה. היתה שם מחרוזת של שש-שבע בלדות של הביטלס בלי רית'ם סקשן, רק הפילהרמונית מנגנת. אחד השירים במחרוזת היה And I Love Her, ושם יש תפקיד כלי הקשה של שני המקלות האלה שנקראים קלאווס. אז תוך כדי שהתזמורת מנגנת אני אומר למאיר – תן לי את הקלאווס, עוד מעט מגיע And I Love Her. אני מנגן עם הקלאווס את התפקיד, ורואה את ג'ורג' מרטין מסתובב אלי. אני לא יודע אם הוא כועס עלי, אצל האנגלים זה פני פוקר כאלה, ואני חושב – איזה אידיוט אתה, כתוב לך לנגן? תהייה ראש קטן! אנחנו ממשיכים בחזרה עוד חצי שעה, ובסוף החזרה אני בכוונה משתהה, אבל אז רואה שהבנאדם מחכה לי במסדרון. ואני לא יודע אם הוא שולח אותי הביתה בבעיטה, או משהו אחר. והוא אומר לי בשאגה כזאת – Yossi, come to my room. אני לבד עם ג'ורג' מרטין בחדר, והוא אומר לי – עשית לי דז'ה וו. כשהקלטנו את השיר הזה רינגו לא היה באולפן, ומי שעשה את התפקיד של הקלאווס, גם כן בלי שביקשתי ממנו, זה היה פול. ופתאום אחרי שלושים או ארבעים שנה, בישראל, הבסיסט עושה את אותו הדבר. אז אני מבקש ממך – אתה עושה את זה בהופעות. והוא בא ומחבק אותי. אני מקבל צמרמורת כשאני נזכר בזה. יצאתי מהחדר רועד." "אחרי שנגמרו ההופעות הבן שלו והוא נתנו לי את הטלפון שלהם, והבן אמר – אתה בא ללונדון אתה מתקשר אלי. חודש-חודשיים אחרי זה, המפיק בארץ מקבל טלפון מההפקה של ג'ורג' מרטין, שנמצא אז בלוס אנג'לס. היו להם שם כמה הופעות כמו בארץ, הוא התחיל חזרות עם חבר'ה מקומיים, אבל הוא רוצה את החבר'ה מישראל. בסוף זה התפוצץ כי הם חשבו לארגן אותנו בטיסות מחלקה ראשונה, וכל אחד במלון בחדר נפרד, וזה יצא הרבה כסף. הם לא יודעים שהיינו באים גם בחינם. אבל הוא רצה אותנו, וזאת היתה מחמאה מאוד גדולה." "שנתיים אחרי זה הייתי בלונדון. התקשרתי למספר שקיבלתי מהם, התברר שזה Air studios, האולפנים שלהם. ג'ורג' מרטין לא היה אבל ג'יילס הזמין אותי. הם עשו אז מיקס דיגיטלי לכל החומר של הביטלס, שיצא אז במהדורה של קופסה כזאת, ואני שם. לפני שנפרדנו ג'יילס אמר – אנחנו עושים עוד מעט הפקה בלאס וגאס עם השירים של הביטלס, מה שנקרא אחר כך Love. מאד אהבנו אותך, ואם תרצה, תגיד לי ואני יכול לשבץ אותך בתור בסיסט. זה מאד החמיא לי, אבל זה היה דבר קבוע והיה צריך לגור שם. הייתי עם משפחה, ולעבור לווגאס היה מסובך, אז אחרי חודש אמרתי לו שזה לא יוצא, אבל תודה, זאת מחמאה מאד גדולה. ובאמת ההפקה הזאת רצה עד היום." ביוטיוב יש סרטון של להקת "ברוש" מנגנת ב"זהו זה" עם צ'יק קוריאה. תוכל לספר על המפגש? "בברוש היה לנו say מאד גדול ברפרטואר של מי שיהיה בזהו זה. היינו ממליצים על כל מיני אמנים אורחים, שיזמינו אותם. צ'יק קוריאה הגיע אז לארץ והמפיקים לא ידעו בשנת 78 מי זה בדיוק צ'יק קוריאה. אז התעקשנו שיזמינו אותו והוא בא. הוא עשה הופעה אחת, נדמה לי, בהיכל התרבות, ועוד הופעה למוזמנים מיוחדים בהילטון. אז דיברנו איתו שם בהילטון, והוא אמר בכיף, ובא. הוא התחיל לנגן לבד – מין סולם ספרדי יורד כזה, כמו שהוא אוהב, והצטרפנו אליו. עשינו עוד כמה ג'אמים שלא צולמו, והוא מאד אהב את זה." בתחילת שנות השמונים ניטשה יריבות עזה בין מעריצי בנזין למעריצי תיסלם. לא רבים יודעים שליוסי היה חלק חשוב בהתהוות של שתי הלהקות. "עם ברוש הגענו פעם לאיזשהו מקום בחיפה, ולפנינו ניגן הרכב בשם 'ברקת' עם גיטריסט בן זונה. אחרי ההופעה אמרתי לו שמאד נהניתי מאיך שהוא ניגן, ולקחתי את הטלפון שלו. קראו לו יהודה פוליקר. כמה חודשים אחרי זה פנה אלינו צביקה פיק, שהיה אז בשיא התהילה שלו, ואמר שהוא רוצה לעשות הרכב עם שני מתופפים, שני גיטריסטים, שני קלידנים ושני בסיסטים. זרקתי לו מחיר שחשבתי שהמפיק שלו לא יוכל לעמוד בו, אבל זה התקבל, והייתי צריך לעמוד במילה. היו באמת שני מתופפים, איקי לוי ואורן בלבן, אבל לא היו גיטריסטים פנויים. אז אמרתי לשמוליק (בודגוב, הגיטריסט של ברוש) – זוכר את יהודה, הבחור מחיפה? בוא נבדוק אותו. הבאתי את יהודה לחזרות, והוא בהתחלה עשה במכנסיים. לקח לו זמן, אבל ידעתי שהוא לא יאכזב בסוף, ויהודה באמת עשה אתנו את הטור הזה, שהיה טור עם המון אנשים. הופענו בגני התערוכה מול עשרים או שלושים אלף איש ויהודה עשה עבודה על הכיפאק. תוך כדי החזרות וההופעות לאט לאט התחברנו, והוא השמיע לי חומרים שלו, באנגלית, של מה שנהיה אחרי זה בנזין. מתישהו אמרתי לו – תביא את החבר'ה שלך מחיפה, ונעשה לכם קסטה של דמואים. הקסטה הגיעה ליהודית רביץ, ודרכה ליעקב גלעד, וזה הסיפור של ההתחלה של בנזין." "באותה תקופה יואב קוטנר היה תמיד מגיע אלינו לאולפן ביפו לראות מה קורה. יום אחד הוא אומר שהגיע בחור חדש לתקליטייה בגלי צה"ל, והוא גיטריסט שמת להקליט את השירים שלו אבל לא יודע איך. זה היה יזהר אשדות. אמרתי תביא אותו, ומגיע בחור, מנגן גיטרה הפוך, ומשמיע לי את השירים. אז הוצאתי את ההרמוניה, שיפרתי פה ושם, ואמרתי לו שיבוא לאולפן במרווח של כמה שעות בין אמן לאמן. הוא הגיע עם מדים, ואנחנו יושבים בפנים חיות טרף – משה לוי, גרי אקשטיין, אני חושב שאיקי לוי מתופף, והקלטנו שניים-שלושה שירים שלו בטייק אחד. הוא היה בשוק. השירים האלה מסתובבים עד היום ביוטיוב, לבושתי הגדולה, כי זה היה יאללה, בואו נגמור עם זה. חלק מהשירים תיסלם הקליטו אחרי זה בעברית ונהיו השלאגרים שלהם. יום אחד יזהר בא אלי ואומר תכיר, זה יאיר ניצני, טכנאי בגלי צה"ל וגם מנגן פסנתר וכותב שירים. אמרתי להם יאללה, תעשו להקה כבר, והם באמת עשו להקה. מצאתי את עצמי באמצע העשייה של התקופה הזאת. זאת היתה תקופה מרתקת." בהקלטה של "שיר אהבה" של עופרה פוקס (המוכר בתור "בתוך גלגל"), יוסי פגש את מלחין השיר, מתי כספי, שהיה אז משוחרר טרי מהצבא. כספי הגיע לאולפן עם שלמה גרוניך, והשניים, שרצו להוסיף רית'ם סקשן להפקה של "מאחורי הצלילים" שרק התחילה אז לרוץ, הציעו לו להצטרף אליהם. "אז אמרתי טוב, נגיע להופעה שלכם. הם הופיעו באיזה מקום קטן, ובסוף ההופעה אמרתי להם – אתם ממש לא צריכים בסיסט ולא מתופף. אתם שני גאונים מופרעים, בס ותופים רק יפריעו לכם. הם היו כל כך עמוסים עם פראזות, עם שירה, עם קולות, זאת היתה תופעה. הם שמעו לעצתי, כנראה, והשאר היסטוריה." אתה קורא תווים? "כן. בתחילת שנות השבעים ניגנתי בהמון הקלטות, והיה לי חבר טוב, גיטריסט נהדר בשם אריה זכריש, והוא אמר לי – די, יוסי, תלמד לקרוא. אז למדתי לקרוא לבד. ניגנתי אז תקופה של שמונה או עשרה חודשים במועדון כליף ביפו, שהיה מועדון לילה עם כל מיני קוסמים, אקרובטים, סטריפטיז, סוג של קרקס. לא היו אז פלייבקים, וכל אחד מהאמנים היה מגיע עם מזוודה של צ'ארטים לתזמורת. היו מוציאים לי תווים של בס, ואני עשיתי במכנסיים, אז הייתי מבקש מהם גם את התפקיד של הגיטריסט, ששם היתה הרמוניה. אחרי שלושה-ארבעה ימים, כשכבר הכרתי את החומר, היה לי אומץ להחליף לתפקיד של הבס. זה היה בית הספר הכי טוב שלי. היום אני קורא פרימה ויסטה. כשניגנתי במחזמר עלובי החיים, ב-87, הגיעו הקרטונים עם התפקידים הכתובים, ואני הייתי היחידי שלא לקח את החומר הביתה. אמרתי שאני הולך עם זה עד הסוף. ובחזרה המנצח הרים את היד, וזהו. וניגנתי." חרדת הביצוע בנגינה בתחילת הדרך לא היתה קשורה רק ליכולת קריאת התווים. "פעם אסור היה לטעות בסשנים. בתקופה שהתחלתי לנגן היו באולפנים רק ארבעה ערוצים, אז הייתי עם התופים, ואסור היה לטעות. חבר'ה שגדלו על זה לא טועים עד היום, בגלל הסטרס." עם איזה מוזיקאי - ישראלי או לא, חי או מת - היית רוצה לנגן? "דונלד פייגן. זה ברור. סטילי דן זאת הלהקה שהצילה לנו, למוזיקאים, את החיים בתקופה המטומטמת הזאת של הסבנטיז, האייטיז, הניינטיז. בתוך כל ההידרדרות למכונות, ולכל הדברים שאנחנו סובלים מהם עד היום, הם היו מין פרח במדבר. היום לצערי מה שנשאר מהם זה דונלד פייגן. בארץ, הייתי רוצה לנגן עם דני סנדרסון ושלום חנוך, שאיתם עוד לא יצא לי לעבוד." אתה עדיין מנגן היום? "בטח. אני משתדל לנגן כל יום. יש לי אולפן בבית, ואני מקבל מחו"ל כל מיני טרקים. וגם אני מסתובב בכל מיני אולפנים. הופעות אני משתדל שלא. זה כבר יצא לי מכל החורים, אני עושה את זה מגיל 16. אבל יש לי מחשבות לעשות משהו עם אנשים שאני מכיר."

הצגת קובץ רדיו דבר אלי דורי בן זאב | בס: יוסי מנחם | 1981 שיתוף מאת: huckbuc תאריך שיתוף: 05/08/20 קטגוריה: הספרייה: תווים לבס שנת הפקה: 1981 שם המבצע: דורי בן זאב שם הבסיסט: יוסי מנחם