lukatch

מעניין כמה הגיטרה שוקלת. פיקאפים זה דבר כבד. והנה הקשר לבאס: כולם מכירים את ה-Peavey T40, שהייתה (והיא עדיין) בס נהדר עם אלקטרוניקה גאונית ויכולת לייצר חיקוי לא רע של רוב הבאסים האחרים, מגיבסון ועד ריקנבאקר, אבל יצא לה מוניטין גרוע בגלל המשקל המפלצתי (13 פאונד, להשוואה - פנדר ממוצעת שוקלת 9 פאונד). בגלל זה T40 משומשות נמכרות במאות בודדות של דולרים. ההנחה שכולם מקבלים כעובדה היא שהגוף, northern ash, הוא זה שאחראי לעודף המשקל. אנשים ניסו לייצר חללים מתחת לפיגקארד בניסיון להוריד קצת משקל בלי שיראו מבחוץ, אבל זה לא עוזר. ואז לפני כמה שנים, מישהו סוף סוף החליט לשקול את ה-T40 בלי כל ההארדוור שעליה, והתברר שזה בס לא כבד במיוחד. כלומר, הוא לא נוצה, אבל גם לא משקולת ברזל. רוב המשקל העודף של ה-T40 מגיע מהפיקאפים שלה (האמבאקרים מאסיביים) ומהגשר/טיילפיס, שהוא חתיכת מתכת כבדה במיוחד. אז גיטרה עם 6 פיקאפים ומנגנון מכאני, וגם נראה שהגוף (מהגוני לא דק במיוחד)... אני מניח שהיא שוקלת לא מעט. באתר של היצרן מופיעים כל הנתונים מלבד משקל.

לא מת על גאדג'טים כאלה אבל הגיטרה נשמעת מעולה.

זה מעניין.

הוא כותב שם שהמשקל הנדרש לביטול הדד-ספוט היה רק 56 גרם, וזה לא גרם לנק-דייב. The 2oz of added weight has not upset the balance of the bass at all, it's still very lightweight at 7lbs 11oz, and all of the notes sustain and ring out beautifully (running a set of TI Jazz flats on it. I couldn't be happier with the bass now that it is rid of them.

יש גם את זה של אותו חוקר, מלפני 5 שנים (במקום 21 כמו הקודם) https://www.researchgate.net/publication/281677122_What_about_dead_spots_of_electric_basses אני מצאתי אצלו גם התחלה של הסבר להתרשמות רבת-השנים שלי, שהעץ שממנו עשוי הפרטבורד (מייפל, רוזווד, אבוני) משפיע יותר על הצליל של הבס (זה נכון גם בגיטרה) מאשר העץ של הגוף, שרוב האנשים מניחים אינטואיטיבית (וטועים) שהוא הרבה יותר משפיע.

וואו, ממש היית קרוב. https://johnkvintageguitars.homestead.com/Bass-Deadspot-Removal.html

את זה אתה מכיר? https://www.researchgate.net/publication/281633135_Dead_spots_of_electric_basses_1_Structural_vibrations

אני מכיר מישהו שמכר (לפני הרבה שנים) ג'ז בס 66' אדומה וקנה סטייני בגלל הארגונומיה - כלומר, בגלל בעיות הגב שלו.

יעל אל תתחילי איתי עם סיפורי שוק הפשפשים, כי אני אתחיל בגיבסון 1967 מקורית שקניתי שם (עם רונית, היא תעיד) ב-180 שקל. אפילו הארגז המקורי בא איתה. ומשם זה רק יילך ויחמיר, גרטש 1964 באלף שקל, פנדר 75' ב-600 שקל, יש עוד הרבה. יש לי חבר שמצא בשוק הפשפשים ביפו מגבר אמפג B15 פורטפלקס מקורי, הקלאסיקה האמיתית והמגבר שעליו ג'יימס ג'יימרסון הקליט, ששימש את בעל החנות ככיסא, וקיבל אותו במתנה.

אני לא חושב שהחישוב מאז 1961 הוא הכי רלוונטי. אני מסתכל על הזמן מאז ששוק הווינטאג' התחיל להתעורר ועד היום. או מאז שאני התחלתי לקנות וינטאג' ואנשים עוד קראו להן "גיטרות משומשות". אני יודע בכמה קניתי חלק גדול מהכלים שלי, בשנים שבהן לא יכולת לתת במתנה פנדר סבנטיז, ואני יודע בכמה אפשר למכור אותם היום, וזה הרבה יותר מהאינפלציה. וגם אם זאת לא השקעה יותר טובה מהבורסה או מנדל"ן בתל אביב, נגיד, אל תשכח שההשוואה היא לא רק להשקעות אחרות, אלא לגיטרות אחרות. כי לפעמים אנשים קונים גיטרה בשביל לנגן עליה וליהנות ממנה, וקפיצת הערך היא בונוס. אני מסתכל על כנרים, למשל. אין כנר שיכול להחזיק סטרדיווריוס באופן פרטי. אלה כלים של 7-8 מיליון דולר. לכן הם תמיד בהשאלה. לעומת זאת, תחשוב על אייזיק שטרן, שקנה את הסטראד שלו ב-250,000 דולר כשאלה עוד היו המחירים. הוא עשה מאמץ גדול, אבל אפשרי. היום זה בלתי אפשרי. 47 אלף דולר זה מחיר שאדם יכול לאסוף בשביל בס אם זה חשוב לו. אצל נגני כלי קשת, זה המחיר של הקשת. תברר פעם כמה עולה חליל ברמה של נגן פילהרמונית. כמה עולה פסנתר כנף טוב. לעומת זה חצי מיליון דולר, המחיר של הלס פול, זה כבר בלתי אפשרי. ההבדל הוא מהותי. בעניין התמונה: החור שיותר קרוב לפוקט הוא חור מסמר. בתהליך הצביעה היו דופקים בגוף שלושה מסמרים קטנים במקומות שיכוסו אחר כך על ידי הפיקגארד, הגשר או הקונטרול-פלייט. בהתחלה היו צובעים את החלק הקדמי של הגוף, ואז היו הופכים ומעמידים את הגוף על המסמרים כמו רגליים של שולחן, וצובעים את הגב. יש 3 או 4 חורי מסמר בכל פנדר פרה-CBS, ללא יוצא מן הכלל, ולפי קיומם ומיקומם של חורי המסמר אספנים מוודאים אותנטיות של פנדר וינטאג'. כמובן שהחור צריך להיות "עירום", בלי צבע בתוכו.

זה מחיר גבוה מאוד אבל בטח אפשר לנהל מו"מ מול החנות ולרדת למשהו שמתחיל בסיפרה 3. ועדיין: הבס הזה הוא ה"גביע הקדוש". המקבילה שלו בעולם הגיטרות היא לס פול 59' סנברסט, 250-300 אלף דולר. גם 1960 עם טופ plain, בלי שום פליים, תגיע למחיר כזה, אם המצב שלה טוב וכל החלקים מקוריים. 59' עם פליים יפה כבר תביא אותך לאזורי ה-400 אלף דולר, שלא לומר חצי מיליון. אז 47 אלף דולר עבור הג'ז בס 61' סטאק-נוב הזאת... בקיצור בוא תחזור לפוסט הזה בעוד עשר שנים.

יפה מאוד. וגם צילמו את כל המקומות הנכונים. עכשיו בוא נראה אם אתה יודע את משמעות התמונה הזאת:

יש לה גם עבר של קונטרבס, בקולג'.

הייתי בן 16 כשזה יצא, ב-1978, הייתי אז כמובן בענייני פינק פלויד, יס, ג'נסיס, זפלין, פרפל וכו', אני זוכר ששנאתי את השיר הזה, אבל ממש שנאתי אותו. מה זה "בוגי אוגי אוגי" בהשוואה לטקסטים של ג'נסיס, כן? היום הוא נשמע לי הרבה יותר טוב. וכן, יש לה גרוב, זמרת מצוינת, ומחזיקה יפה במקביל את תפקיד הבס. שהוא תפקיד כיפי לגמרי. היא עדיין יודעת לשיר ולנגן.

בחזרה לנושא המקורי - יש לפנדר גם גירסת Roadworn ל-60 אניברסרי, שנראית יותר "היסטורית". תוצרת מקסיקו, $1,300

וואללה. מוזר.

ריאישיו 70s כלשהו עם פלאטוואונדס, לפי צבע חוט המשי אני חושב שאלה דאדאריו כרומז. זה נראה כאילו לא הורידו אפילו את הניילון מהפיקגארד, מה שמוביל אותי למסקנה שמישהו שם בטח נשלח לקחת בהשאלה ג'ז בס מאיזה סניף של גיטאר סנטר.

זה דגם קצר-מועד מהתקופה המבולבלת של פנדר, כשהם ניסו להבין איך מוחקים את חרפת הסבנטיז וחוזרים להיות שחקן מרכזי עם כלים טובים. הכלים שאתה צריך לחפש מהתקופה הזאת הם הווינטאג' ריאישיו הראשונים - 82/83. כלים מהטובים ביותר שפנדר הוציאו אי פעם. הפולרטונים שהמספר שלהן מתחיל ב-V00 הן המבוקשות ביותר - תכינו כמה אלפי דולרים.

גם אני לא אהבתי את הג'ז בס ספשל. במיוחד בשנים הראשונות, כשהצוואר היה צבוע מאחור בשחור מבריק ודביק. היא זוהתה אחר כך עם דאף מקייגן מגאנז אנד רוזס שלמען האמת הוציא ממנה דברים לא רעים. ב-82' פנדר החליפה ידיים, נגמרו שנות CBS המחרידות והתחיל תהליך ההחלמה של החברה. אז אי אפשר להכניס את כל שנות ה-80 לחבילה אחת. מה שאתה קורא Longhorn, נקרא על ידי האנשים שאני מכיר בשם boner bass, אני לא אתרגם, הסיבה די ברורה למה הוא נקרא ככה. גלעד אברו מנגן על אחת כזאת, אגב.

בעיני זו תרומה נפלאה שלך לעולם הבס. אני בטוח שזה יהפוך לסטנדרט, ושבשנים הבאות מורים לקונטרבס בכל העולם ייתנו לתלמידים שלהם את הלינק הזה. שאפו!

אני מחקתי. זאת הייתה פיסקה ממש לא לעניין בקשר לקורונה, שבה הוצגו דברים שאגדיר בעדינות "שנויים במחלוקת" כאילו היו עובדות. שוב: לא זה המקום, והאינטרנט גדול ורחב ויש כל כך הרבה מקומות אחרים בשביל זה, ורק מקום אחד איכותי ובעברית לבסיסטים. אז בוא נשאיר אותו כזה.

עדיין מעניין.

הרבה מאוד גיטריסטים ניגנו על בס, אני מוכן לשער שרובם הקליטו בס פה ושם מתוך התחושה שיאללה זה גיטרה קלה בלי אקורדים מה כבר הבעיה לנגן בס. חלקם (ג'ימי הנדריקס, ג'ורג' האריסון) עשו את זה ממש יפה, ויש גם כאלה (בירלי לגרן) שעשו את זה באופן מדהים. אני אציין שניים שהתחילו כבסיסטים: רוני ווד מהסטונז, שניגן בס בג'ף בק גרופ, וקני רוג'רס שהיה ידוע יותר כזמר קאנטרי עם גיטרה אקוסטית, והיה בסיסט אולפן מעולה.

כן, בוא באמת ניתן עצות עסקיות ליצרן הגיטרות שמצליח להוביל את העולם 60+ שנים. אגב, קבל טיפ: תחפש את הג'ז בס גדי לי מהשנים הראשונות (יפאניות, 1998) - היה להן צוואר דקיק ברמה מטורפת. הייתה לי 98' כזאת (קניתי אז חדשה) ומכרתי לאבי בללי, הוא מנגן עליה עד היום, משהו כמו 20 שנה. אם תפגוש אותו תבקש לנסות את הבס. עשיתי בו שתי מודיפיקציות - את הפיקגארד החלפתי לשחור, והחלפתי את גשר הבאדאס לגשר פנדר סטנדרטי וינטג' סטייל. כי הבאדאס מוסיף ססטיין אבל חותך נמוכים, וזה בס עם הרבה מאוד גבוהים גם ככה גם בגלל הצוואר (מייפל) וגם בגלל שהפיקאפ האחורי הוא חצי אינץ' קרוב יותר לגשר כמו בפנדרים משנות ה-70. הצוואר הדקיק של הגדי לי היה במרכז הוויכוח הלוהט ביותר בפורומים של בסיסטים בסוף שנות ה-90. הפורומים היו מלאים בפוסטים של אנשים שקנו את הגדי לי וגילו שהצוואר מתעקם מאוד מהר בגלל הצוואר הדקיק, והטראס-רוד מגיע לקצה היכולת שלו, ואי אפשר להבריג יותר, כמובן בגלל הצוואר הדק מדי. (גם ה-72 של גדי לי סבלה מתופעה דומה, בגלל שגדי התעקש לשייף לה את הצוואר לממדים האלה. בסוף הקאסטום שופ בנו צוואר חדש ל-72 המקורית שלו. קל להבחין ביניהם, החדש הוא עם אינליי פרל וביינדינג לבן, הישן - בלוקים וביינדינג שחורים). בכל מקרה, פנדר הבינו שיש להם בעיה, והפיתרון שלהם היה לעבות את הצוואר בחזרה לממדים של ג'ז בס סטנדרטית, עם כל הכבוד לשריטה של גדי לי. ולאלפים הרבים שכבר קנו את הצוואר הדקיק, והבאסים היו תחת אחריות - פנדר הציעו אומי טפלון. כן, עלוב למדי. היית אמור לפרק את הבולט מההדסטוק, להשחיל כמה אומי טפלון שהם סיפקו, ולסגור שוב. זה היה אמור לתת עוד קצת מרחק לטראס-רוד. אני זוכר את מייק קנדריק מפנדר מסביר באריכות ב-FDP ז"ל שזה מה שהוא אישית עשה ל-72 של גדי. אני מציין את כל זה בשביל שתהיה זהיר עם קנייה כזאת. הבס שמכרתי לבללי היה, למרבה המזל, בעל צוואר יציב, ולמרות היותו מהסידרה הדקה באופן כמעט מגוחך, הוא לא מתעקם.

אתה מודע לזה שמדובר בעסק שמעסיק אלפי עובדים, עם היקף מכירות של 700 מיליון דולר בשנה, ולא בפרויקט התנדבותי, כן? אתה מודע לזה שריוורב היא פלטפורמה שמשמשת אנשים למכור גיטרות, והם עצמם לא מוכרים אפילו מפרט, כן? ושכל אחד שמוכר שם יכול לדרוש כמה שהוא רוצה על מה שהוא רוצה, ואם זה מוגזם אז אף אחד לא יקנה, ואם יקנו אז זה כנראה היה בכל זאת מחיר ריאלי?