ראיון עם אלי מגן

[iBass Desk]

אלי מגן הוא כפי הנראה המוזיקאי הישראלי היחיד שמרגיש לחלוטין בבית בשלושה עולמות מוזיקליים שונים: עולם המוזיקה הקלה, עולם הג'ז, ועולם המוזיקה הקלאסית. המסלול המוזיקלי המפותל של חייו עבר דרך להקת הנח"ל של סוף שנות השישים, סצינת המוזיקה הקלה השוקקת של תחילת שנות השבעים, הקלטת סולו הבס העברי הראשון (בשיר "לוח וגיר" של שמוליק קראוס), תכנית הטלוויזיה המיתולוגית "ראש כרוב", חברות בדור המייסדים של הג'ז הישראלי, לימודי מוזיקה בניו יורק, ולמעלה משלושה עשורים של נגינת קונטרבס בתזמורת הפילהרמונית הישראלית.  כיום, בגיל 73, הוא ממשיך לפעול בשלוש החזיתות המוזיקליות, ונעתר ברצון לראיון עומק מוזיקלי.

 

צילום: מרגלית חרסונסקי, אתר המוזיקה: yosmusic.com

 

"מגיל אפס אהבתי מוזיקה והתחברתי למוזיקה", הוא אומר. "תמיד שרתי. בגיל שבע בערך רציתי לנגן, וההורים שלי – אמא שלי בעיקר – חשבו שכדאי שאנגן כינור, והתחלתי ללמוד כינור. לא ממש התחברתי לכינור ולמורה שלימד אותי, אז הסיפור הזה נגמר כשהייתי בן עשר, עשר וחצי. אבל עדיין רציתי לנגן ולשיר, אז השגתי גיטרה, ולקחתי אולי שיעור אחד אצל מורה שגר לא רחוק, ואחר כך למדתי לבד לנגן אקורדים. לא החשבתי את עצמי כגיטריסט, וניגנתי בשביל ללוות את עצמי. רציתי לשיר."

 

"ככה זה התגלגל עד שהתגייסתי ללהקת הנח״ל ב-1966. התקבלתי ללהקה עוד לפני שהתגייסתי, אז עשיתי טירונות נח"ל, ואחר כך, בגלל הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים, השאירו אותי בבסיס חצור בערך חודש, לשמור על מטוס ה'מיג 21' שערק אז מעיראק, ורק אז שיחררו אותי ללהקה. בלהקת הנח"ל השתמשו בי יותר בתור גיטריסט מאשר בתור זמר, כי הלהקה הייתה משופעת בכוכבים, והם לא היו צריכים יותר זמרים, ובטח שלא נזקקו לרקדן כמוני. זאת היתה הפעם הראשונה שלהקה צבאית העסיקה תזמורת. לפני כן היה אקורדיוניסט, מישהו שמנגן כלי הקשה, או עוד מישהו שמנגן חליל, אבל לנו היתה ממש תזמורת. אני ניגנתי בגיטרה חשמלית, בפעם הראשונה בחיים שלי. המתופף היה קומיקאי מתוסכל שהכריחו אותו לנגן תופים, ולפעמים גם השתתף במערכונים, ואני הייתי זמר מתוסכל שמנגן גיטרה. שרתי פה ושם בכמה מהשירים בתוכנית, כשהיו העמדות יותר סטטיות, וגם בהקלטות שהקלטנו עם תזמורת רשות השידור, כשווילנסקי כתב עיבודים והלהקה שרה שירים ישנים של להקת הנח"ל. בהקלטות האלה אני שר, אבל באופן כללי ניגנתי גיטרה."

 

"הבסיסט בלהקה היה בחור שקראו לו יהודה לוי, שאחר כך הפך לחרדי ואין לי קשר אתו מאז. כשהוא השתחרר הייתי חייב לקחת את הבס כי לא היה מי שינגן. אני עמדתי אז להשתחרר וחיפשתי מחליף שינגן גיטרה במקומי. עשיתי בחינות ובסוף קיבלתי ללהקה את דני סנדרסון, ואני התחלתי לנגן על גיטרה בס. זאת היתה הפעם ראשונה שניגנתי בס – גיטרה חצי נפח כזאת, אני חושב שזו היתה הופנר – שלושה חודשים לפני שהשתחררתי."

 

להקת הנח"ל, 1968.  מגן עומד שלישי מימין.  צילום: עיתון "במחנה"

 

"בלהקה היו לי כמה חברים מאוד טובים – מנחם זילברמן ז"ל ושלום חנוך. יום אחד יאיר רוזנבלום ודני ליטאי, שהיו הבמאים שלנו, החליטו שנעשה איזה שיר חדש. שלום ואני ומנחם ישבנו ביחד, ושלום אמר "זה חרא של שיר!", או משהו כזה, אז ריתקו אותנו לשבת. וכשהיינו מרותקים התחלנו לעבוד על שירים ויצרנו שלישייה. הופענו עם השלישייה בתוכנית הרדיו של רבקה מיכאלי, והקלטנו שם שלושה שירים."

 

"עם שלום נוצרה ידידות מאוד עמוקה. הוא השתחרר לפני והקים את 'השלושרים', וכשאני השתחררתי, בסוף 1969, הוא הציע לי לנגן איתם בתור בסיסט, וככה התחיל הסיפור שלי עם הבס. העבודה עם השלושרים נמשכה בערך שנה וחצי, ואחרי זה המשכתי הלאה. פגשתי בשלושרים את המתופף זהר לוי, והקמנו את 'כיף התקווה הטובה'. וכשהיא התפרקה הקמנו את 'אחרית הימים'."

 

שלושה חודשים לפני השחרור אתה מחזיק גיטרה בס בפעם הראשונה, ותוך זמן קצר אתה כבר מנגן בס נהדר ב"כיף התקווה הטובה". איך עשית את הקפיצה הזאת?

 

"היה לי סטאז' של שנה וחצי עם השלושרים, וחוץ מזה עשיתי עוד דברים. נכנסתי לשוק של ההקלטות, והתחלתי לנגן איפה שאפשר היה. היום ברוב ההקלטות לא כותבים תווים, כי לא יודעים לכתוב תווים, אבל אז היו מעבדים כמו אלכס וייס, אריה לבנון ושמעון כהן, שאצלם הסטנדרט היה לכתוב תפקידים. אז נאלצתי ללמוד לבד לקרוא תווים, וזה דווקא התאים לי. קראתי טוב וניגנתי טוב. היו אז בארץ שניים-שלושה בסיסטים שניגנו בהקלטות: עמי פרנקל ז"ל, שהיה מבוגר ממני, היה הבכיר שניגן ברוב ההקלטות בקול ישראל ובכלל, והיה שמוליק ארוך, ועוד אחד, שייקה ברק. בהקלטות הייתי בכיוון קצת שונה משאר הנגנים, שכולם ניגנו בס עם מפרט. גם אני ניגנתי עם מפרט בתקופה הראשונה עם השלושרים, אבל אחר כך הבנתי שאני לא רוצה לנגן עם מפרט כי התחלתי לשמוע ג'ז ולהימשך לג'ז."

 

היתה בתקופה ההיא אחוות בסיסטים? הייתם מיודדים זה עם זה?

 

"את עמי הכרתי כי היינו נפגשים פה ושם, וחיבבנו אחד את השני. שמוליק היה חבר קרוב שלי. הוא היה מאד מוכשר, וידע לעשות הרבה דברים. הרמקולים שניגנתי איתם ב'אחרית הימים' היו רמקולים שבניתי יחד עם שמוליק – הלכנו לנגר וחתכנו עצים, אל תשאל. היו אז המון הופעות גדולות פתוחות עם הרבה אמנים, אז היית פוגש שם את כל הזמרים והשחקנים והבדרנים והנגנים. גם בהקלטות. ככה נפגשו אז אנשים."

 

"בתחילת שנות השבעים היתה המון עבודה בארץ. הרבה להקות, הרבה זמרים, הרבה הופעות, הרבה הקלטות. היה לי לוח עמוס עם המון הקלטות והופעות, אני כבר לא זוכר את כולן. ניגנתי למשל בהקלטות של המחזמר 'אל תקרא לי שחור' ובפסקול של 'קזבלן', והיתה לי שלישייה עם זהר לוי ואלכס וייס, שניגנו עם אילנה רובינא ועם יפה ירקוני ועם שושנה דמארי, עם כולם."

 

עם "החלונות הגבוהים" בסיני במלחמת יום כיפור. צילום באדיבות אלי מגן

 

מה היה הציוד שלך בתקופה ההיא?

 

"הגיטרה בס הראשונה שהיתה לי אחרי שהשתחררתי היתה פנדר מוסטנג קטנה. אחר כך החלפתי אותה לג'ז בס, שניגנתי עליה שנה בערך, ולא כל כך אהבתי אותה. הצוואר שלה התחיל להתעקם קצת, והבנתי שמה שאני רוצה זה פרסיז'ן, אז מכרתי אותה וקניתי פרסיז'ן. קרובה שלי מארצות הברית באה ב-73 לביקור, אז אמרתי לה מה לקנות, והיא הלכה לחנות Manny’s בניו יורק, וקנתה לי פרסיז'ן חדשה, שיש לי אותה עד היום."

 

"בתקופה ההיא קרן אמריקה-ישראל תרמו כלי נגינה לכל מיני תזמורות וארגונים מוזיקליים בארץ, ואיכשהו הצלחתי לקבל מהם מגבר של גיבסון. זה היה מגבר קטן, מאד מוזר, עם שתי בוקסות מלבניות די קטנות. עד כמה שאני זוכר, ניגנתי עם הגיבסון הזה עם השלושרים. הייתי יושב על המגבר הזה, שמתי בוקסה אחת על ידי ובוקסה אחת יותר רחוק קצת ממני. המגבר החזיק מעמד הרבה שנים, ובסוף מכרתי אותו לאיזה שיפוצניק ששיפץ לנו את הדירה. אחר כך היה בחור שקראו לו טומי, שהיתה לו חנות תקליטים בסוף אבן גבירול, והוא היה גם אלקטרונאי שבנה מגברים. אז קניתי ממנו מגבר מנורות של 50 ואט, נדמה לי שעדיין יש לי אותו בבוידעם באיזה מקום. גם לשמוליק ארוך היה מגבר כזה, ובאחרית הימים ניגנתי עליו עם הבוקסות שבניתי עם שמוליק, בוקסות ענקיות."

 

עם להקת "אחרית הימים"

 

לקראת סוף הפעילות של 'אחרית הימים', מגן הבין שהוא רוצה יותר לנגן מאשר לשיר, וגם הרחיב את טעמו המוזיקלי. "התחלתי להיות מושפע יותר ויותר ממוזיקה אמריקאית, מג'ז ומפיוז'ן. להקת Blood Sweat and Tears הגיעו אז לארץ ונתנו הופעה מדהימה, שעשתה עלי רושם מאוד חזק. הייתי אז חבר של מישה סגל, שאירח אותם בארץ, ודרכו התחברנו ודיברנו איתם. הבסיסט שלהם, ג'ים פילדר, חבר שלי עד היום בפייסבוק. מאוד אהבתי את הנגינה שלו. ידעתי את כל התפקידים של Blood Sweat and Tears בעל פה."

 

"במועדון 'ברברים' היו מנגנים ג'ז כל יום ראשון, והייתי מגיע לשם תמיד, מקשיב, ונדלקתי על זה. אלונה טוראל, שהיתה חברה קרובה ומאד אהבה ג'ז, נתנה לי תקליטי ג'ז, צ'רלי פרקר ועוד כאלה, ומאד אהבתי את זה. אז התחלתי לנגן ג'ז – בהתחלה על גיטרה בס, בברברים. הרכב הג'ז הראשון שלי היה עם הסקסופוניסט ג'ס קורן והמתופף ג'רי גרוול. ואז הבנתי שאני רוצה לנגן קונטרבס. היה בחור נחמד שקראו לו פרץ, שגר לא רחוק ממני, והיה לו במרפסת קונטרבס שהוא לא ניגן עליו. הוא הסכים להשאיל לי אותו, וככה התחלתי לנגן, לבד, בלי מורה. מתי כספי ניהל אז ביפו מועדון קטן של ג'ז, והזמין אותי לנגן שם. ניגנתי בלי לדעת לנגן בכלל, פשוט התחלתי לקשקש על הבס. בהמשך מצאתי מורה מאד ידוע שקראו לו אגון קרטן; הוא ניגן גיטרה ופסנתר ואקורדיון, אבל הוא היה במקור קונטרבסיסט, וניגן באנסמבל הקאמרי."

 

"אני הייתי מאלה שאחראים להשפעה של הג'ז על המוזיקה הקלה בארץ. מאד אהבתי ג'ז ומאד הושפעתי מג'ז, ולכן כשניגנתי בהקלטות, ניגנתי עם האצבעות. אפשר לשמוע דוגמאות למשל בתקליט שעשיתי עם ג'וזי כץ ושמוליק קראוס, של שירי מרים ילן שטקליס. אני מנגן שם בחלק מהשירים. ב'ראש כרוב' היתה הפעם הראשונה שהקלטתי עם קונטרבס, בלי הכנות ובלי לדעת יותר מדי."

 

"הקונטרבס הראשון היה כמה חודשים אצלי, ואז החזרתי אותו וקניתי בס אחר, שעליו ניגנתי בראש כרוב. מכר לי אותו בסיסט שקראו לו לב ז'בז'ינסקי, שניגן בלהקת הפלטינה. זה היה בס הונגרי פשוט מאד, שהחזיק אצלי כמה חודשים, וכשהתחלתי ללמוד אצל אגון קרטן אגון הלך איתי וקנינו בירושלים קונטרבס ממישהו שהוא הכיר. זה היה בס יותר טוב, רובנר גרמני משנות או הארבעים או החמישים, אני מניח. למדתי אצל אגון בערך שנה, ואז החלטתי שאני רוצה לנסוע לנסוע לבוסטון, לברקלי, וללמוד ג'ז כמו שצריך."

 

"ב- 74 או 75 ניגנתי עם פסטיבל הזמר החסידי, ונסעתי איתם לסיבוב גדול בכל העולם, בין היתר בארה"ב. תכננתי להישאר שם, לקבל ויזה בבוסטון, ואשתי והילדה הקטנה שלי היו אמורות אז להצטרף אלי. אבל לא אישרו לי את הוויזה, אז הייתי חייב לחזור לארץ, והיתה איזו חצי שנה מבוזבזת, ורק אז קיבלנו ויזה, נסענו לארה"ב והתחלתי ללמוד בברקלי."

 

"לא אהבתי את ברקלי. לא התחברתי לשם ולא מצאתי מורה רציני מספיק. הבנתי שבשביל ללמוד את הכלי כמו שצריך אני צריך ללמוד קלאסי, אז אחרי בערך שלושה חודשים עזבתי. לקחנו את כל מה שהיה לנו והגענו לניו יורק. חיפשתי מורה טוב, ומצאתי בג'וליארד מורה שקראו לו הומר מנץ', שהיה בסיסט ומורה מאד ידוע בניו יורק. הוא התחיל אז ללמד בבית ספר שקראו לו 'מאנס' (Mannes), שבהמשך הפך ל'ניו סקול' וכבר לא קיים יותר. זה היה בית ספר למוזיקה קלאסית, בעיקר לאנשים שרוצים ללמוד קומפוזיציה וניצוח. הומר אמר לי שבמאנס מחפשים אינסטרומנטליסטים, והמליץ לי להיבחן, ואולי יתנו לי מלגה. וזה מה שהיה – קיבלתי באמת מלגה ולמדתי שם ארבע שנים. גרוניך למד שם איתי באותן שנים, וגם מנחם ויזנברג, ואלונה טוראל למדה שם לפני. הייתי הנגן הראשון בתזמורת, וכשגמרתי את בית הספר הם רצו שאני גם אלמד שם, אז הייתי מורה במאנס במשך שנתיים, ב-preparatory school."

 

אז זאת עוד תעלומה. הגעת לקונטרבס בתור מבוגר, ותוך זמן קצר אתה קונטרבסיסט ראשון בתזמורת בניו יורק.

 

"נכון. אבל מוזיקה זה מוזיקה, ומי שרוצה מאד, ובאמת יש לו מטרה, יכול. עוד בארץ כולם באמת צחקו עלי. אני זוכר שלב ז'בז'ינסקי וויקטור פונרוב, שגם כן היה קונטרבסיסט מצוין שהגיע מרוסיה, לא האמינו שאפשר לעשות את המהפך הזה. לב אמר לי תמיד – אני לא מבין אותך, אתה חושב שאתה יכול בגיל 25 להתחיל לנגן קונטרבס? זה לא יעבוד לך, זה קשה. אבל הייתי חדור מטרה, ועובדה שעשיתי את זה. ניגנתי וניגנתי, ולקחתי שיעורים, ולקחתי את זה ברצינות, וכמה שיכולתי לנגן ניגנתי. זה היה קשה, והשקעתי את כל המאמצים שלי."

 

"בניו יורק אשתי עבדה בתור תופרת והרווחנו גרושים, בקושי התקיימנו. היינו ממש על תקן של פליטים. גם אני הייתי צריך לעבוד, אז מצאתי כל מיני מועדוני לילה ישראלים וחלטורות. היה בברוקלין משרד גדול של חתונות של יהודים, 'נגינה אורקסטרה', ועבדתי איתם. ניגנתי תקופה ארוכה במועדון 'אל אברם' בווילג', וגם במועדון של אריס סאן, וב'סירוקו'. היו לי הרבה חברים ישראלים – גורי אגמון, אלברט פיאמנטה, ירון גרשובסקי – היינו מנגנים כולנו בחלטורות. בדיוק אז החסידים גילו את עולם המוזיקה, את הרוקנרול החסידי, אז במשך כמה שנים גם ניגנתי באולפנים בהקלטות שלהם."

 

מה קרה עם הג'ז בתקופה הזאת?

 

"ניגנתי ג'ז כל הזמן. היה לי הרכב עם ריק קטלר, שהיה מתופף ופסנתרן מדהים. הוא ניגן למשל במחזמר 'שיער', ועם לייזה מינלי ועם שארל אזנבור. אנחנו חברים טובים עד היום. גם שמעתי כל הזמן ג'ז – הייתי גומר לעבוד באל אברם בשתיים בלילה, ועובר דרך כל מיני מועדונים קטנים, כמו ה-Knickerbocker, שם היו בדרך כלל מנגנים דואטים, אבל עם נגנים גדולים כמו רון קרטר ובאסטר ויליאמס."

 

"הייתי נפגש באופן קבוע עם אדי גומז, הבסיסט של ביל אוונס. הוא היה כאילו המורה שלי, למרות שהוא לא ממש לימד. היינו מנגנים דואטים ביחד, אצלו בבית. אבל אז הבנתי שאני לא רוצה ג'ז בתור מקצוע. אדי שכנע אותי שזה הורס את חיי המשפחה להיות נגן ג'ז, כל הזמן בדרכים. והוא צדק. אז ויתרתי על החלום הזה והבנתי שאני בעצם רוצה לנגן בתזמורת בתור הדבר העיקרי, ובמקביל לנגן ג'ז."

 

עם אדי גומז (צילום: יוטיוב)

 

"בסוף התקופה בניו יורק התחלתי להתעניין איפה יש אודישנים לתזמורות בארץ. הייתי בקשר עם האקורדיוניסט איתן שפירא, שהכרתי עוד מהתיכון, ואחר כך היה בלהקת פיקוד מרכז כשאני הייתי בלהקת הנח"ל, והיינו חברים טובים. הוא אמר לי שמישהו עוזב בפילהרמונית בארץ, ויעצו לי לעשות מעין בחינת היכרות עם זובין מהטה, שהיה גם המנהל המוזיקלי של הניו יורק פילהרמונית.  אז סידרתי את הבחינה הזאת, וניגנתי לו באייוורי פישר הול בניו יורק. אחר כך, כשבאמת התפנה מקום, נרשמתי לבחינה בארץ, בנוכחות הנגנים הראשיים. זה היה סוף 1982."

 

"היה לי בס קטן שלקחתי איתי במטוס לארץ, ובשדה התעופה הוא נשבר לי, ולא היה לי על מה לנגן. אחד הנגנים הראשונים בתזמורת ידע שאני מנגן ג'ז ורוקנרול, וניסה לשכנע את כולם שאני מין פרחח עם שיער ארוך וסמים. קצת פחדו ממנו, ואף אחד לא רצה לתת לי את הבס שלו לנגן. בסוף פיטר מארק, שגם הוא היה נגן ראשון, נתן לי את הבס שלו. אבל בדיוק אז היו בתזמורת החגיגות של 'שבוע הוברמן' – כל הסטארים הכי גדולים הגיעו לנגן עם התזמורת, והיו קונצרטים וחזרות כל יום. היו לי שלושה או ארבעה ימים עד הבחינה, אז הייתי מגיע באחת-עשרה בלילה, כשהם גמרו לנגן, ומתאמן עד שתיים או שלוש, לבד על הבמה. קרעתי את האצבעות על הבס של פיטר – היה לו בס ענק עם מיתרים בגובה של אני לא יודע מה, ואני הייתי רגיל לנגן על בס קטן עם מיתרים קרובים. היה מאד קשה, אבל פיצחתי את הבחינה הזאת והתקבלתי לתזמורת. ככה התחיל עוד פרק בחיים שלי, שנמשך 32 שנה."

 

האם בגלל המסלול שעברת נחשבת בתזמורת עוף מוזר?

 

"נכון. הייתי תמיד עוף מוזר בתזמורת. אבל היו לי כישורים שלא היו לאחרים. למשל שחיתי יותר בקלות בסוגים אחרים של מוזיקה, ובדברים שהם יותר קצביים או פרובלמטיים, שהיה להם קשה להתמודד איתם, לי לא היה כל כך קשה. אם היו זמרים של מוזיקה קלה שהיה להם קונצרט עם הפילהרמונית, הם בדרך כלל רצו שאני אנגן איתם. זה לא תמיד יצא לפועל כי לפעמים שמו לי רגליים, אבל הצלחתי לעשות את זה ברוב הפעמים. היו הרבה פרויקטים כאלה, למשל עם אסתר עופרים, די די ברידג'ווטר, ריטה, ויהורם גאון. היה צריך שם נגן קונטרבס אחד שינגן עם הרית'ם סקשן עם פיקאפ ומגבר, ואחר כך כל התזמורת היתה מצטרפת."

 

בתזמורת הפילהרמונית (צילום: יוטיוב)

 

מה עשית במקביל לפילהרמונית?

 

"עשיתי הרבה, ככל שיכולתי. תמיד הייתי מחובר למוזיקה הקלה. עשיתי המון הקלטות אחרי שחזרתי, גם גיטרה בס וגם קונטרבס. אנשים התחילו להשתמש בקונטרבס בגלל שהגעתי והדלקתי אותם על זה. למשל ב'כי האדם עץ השדה' של שלום, וב'איה' של דפנה ארמוני, וב'וידוי' עם יהודית רביץ, וב'אפר ואבק' של פוליקר."

 

"פעמיים-שלוש בשבוע, אחרי הקונצרטים עם הפילהרמונית, בלילה, הייתי הולך לנגן ג'ז בפאבים ומועדונים. לדני גוטפריד ולי היתה גם שלישייה עם גיא בן ברק המתופף, והיינו עושים חזרות בחדר הסולנים בהיכל התרבות אחרי שהקונצרטים היו נגמרים, באחת עשרה בלילה. יצא כמה פעמים שלאונרד ברנשטיין היה שם; היה לו חוזה עם דויטשה גרמופון שהם היו מקליטים כל דבר שהוא היה עושה, ואחרי החזרה או הקונצרט הוא היה עולה ומקשיב להקלטה. אנחנו היינו מנגנים בחדר הצמוד, וכשהוא גמר להקשיב שם הוא היה עובר, ופתאום שומע שמנגנים ג'ז. אז הוא היה נכנס ומקשיב לנו ומדבר אתנו. היה נחמד להיפגש אתו מהצד הזה של המוזיקה."

 

"היתה תקופה שניגנתי במין להקת בית של אמני ג'ז שבאו מחוץ לארץ. לדני גוטפריד היתה תכנית שהוא היה מארח כל מיני אמנים, בהתחלה במוזיאון תל אביב ואחר כך במשכן האופרה. הם היו באים הנה לשבוע, והיינו עושים איתם חזרות וכמה הופעות. ככה ניגנתי עם נגנים גדולים, למשל מקוי טיינר ורנדי ברקר."

 

"השף במועדון הים התיכון באכזיב היה סקסופוניסט צרפתי שקראו לו ז'ראר, בחור נחמד מאין כמוהו. הוא הזמין לארץ את סטן גץ, וסטן בא עם פמליה שלמה, כולל הבן שלו שניגן תופים, ופנו אלי שאנגן אתו. התחלתי לנגן אתו שם, וניגנו גם קונצרט אחד בירושלים, שהקליטו בקול ישראל. מאד אהבתי לנגן אתו. אחר כך, כשבאתי לארה"ב לסיורים עם התזמורת הוא הזמין אותי אליו הביתה, ונהיינו חברים קרובים. הוא ניהל אז את המחלקה של הג'ז באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, וניסה לשכנע אותי שאצטרף להרכב שלו ושאלמד באוניברסיטה. אבל זה היה שנתיים אחרי שחזרתי לארץ, ולא רציתי לעזוב."

 

מה אתה עושה בשנים האחרונות?

 

"לפני כמה שנים הוצאתי אלבום כפול של אוסף ושל כמה שירים חדשים, 'איש העולם הבא'. יצאנו בתכנית עם הרכב של חמישייה, והופענו שנתיים או שלוש. כשהפסקתי עם זה המשכתי להופיע במסגרת אחרת עם עדי רנרט; היתה לנו תכנית יפה שנקראה 'דאבל סטנדרט', והופענו הרבה עד שהגיעה הקורונה. במקביל כמובן ניגנתי ג'ז, גם אתו וגם עם אחרים. יש לי כבר די הרבה זמן שלישייה עם הפסנתרן רמי לוין והמתופף גיא בן ברק. אנחנו נפגשים ומנגנים בבית, כמו ילדים קטנים. מקליטים, מנגנים, קצת הופענו פה ושם. אני גם מופיע בכל מיני פסטיבלים – הייתי אמור להופיע לאחרונה עם אחינועם בפסטיבל באילת, אבל בגלל הקורונה ביטלו את זה עוד פעם ועוד פעם. גם את הפסטיבל ביפו שעמיקם קימלמן מארגן ביטלו."

 

צילום באדיבות הלה עמנואל hilart.co.il

 

תוכל לספר עוד על הציוד שלך?

 

"את הפרסיז'ן יש לי כל השנים. במשך הזמן החלפתי לה את הפיקאפים ועוד כל מיני דברים, כי לא אהבתי את איך שהיא צלצלה. כשעבדתי באל אברם היה לי חשוב להתאמן על קונטרבס, אבל לא היתה לי ברירה והייתי צריך לנגן שם על גיטרה בס. אז החלטתי לקנות צוואר פרטלס, שזה קצת יותר דומה לקונטרבס, ובמועדון שם ניגנתי עליה עם הצוואר הפרטלס. בהמשך החלפתי לה עוד פעם פיקאפים, לפיקאפים חדשים של פנדר שהם חיקוי של הפיקאפים האורגינליים שהיו לי, והיא מצלצלת נהדר היום."

 

צילום: יוטיוב

 

"שנתיים או שלוש לפני שחזרתי לארץ הכרתי בניו יורק את קן סמית, שהתחיל אז לייצר גיטרות בס אצלו בבית. התחברתי אליו, וקניתי ממנו את אחת הגיטרות הראשונות שהוא בנה, גיטרה מס' 13 שלו. היא היתה מאד יפה ומשוכללת, צלצלה נורא יפה. ניגנתי איתה די הרבה בהקלטות, למשל בתקליט של יוסי בנאי עם השיר 'ערב עירוני', והיא מצלצלת יפה שם. אבל בהרבה הקלטות לא הייתי שלם עם הסאונד שלה – יותר מדי יפה, פחות מדי יוצא החוצה, פחות מדי פשוט, לא יודע איך להגדיר את זה. בהמשך מכרתי אותה לתלמיד שלי, דוד סגל, שעכשיו מנגן בפילהרמונית, אבל אני חושב שהוא בינתיים מכר אותה גם."

 

"יש לי היום שני מגברים, פוליטון ואקוסטיק אימג', אבל אני כמעט לא משתמש במגבר. זה כבר די פאסה לנגן עם מגברים. אם אני מנגן ג'ז בשבלול או במועדון כזה, אז אני לפעמים מתחבר למגבר שם, אבל היום יש בכל מקום מערכות סאונד גדולות, וכולנו עם אוזניות in ear. יש לי מיקרופון ופיקאפ, מחברים הכל דרך המערכת, ואני מקבל אלי לאוזן את מה שאני רוצה. זה הכי פשוט."

 

לאיזו מוזיקה אתה מקשיב בזמנך הפנוי?

 

"כשאני שומע רדיו בנסיעות אז קלאסי או הגל הקל, מה שיוצא. בבית אני מקשיב גם לג'ז וגם למוזיקה קלאסית. מאז שעזבתי את התזמורת אני לא מנגן יותר עם אנשים מוזיקה קלאסית, אבל אני מנגן הרבה יצירות קלאסיות עם יוטיוב. גם לבד וגם עם תלמידים. יוטיוב זה אוצר שאי אפשר לתאר. אני מנגן שם עם מי שאני רוצה – סולנים או מנצחים גדולים, שחלקם כבר מזמן לא חיים, וברגע שאני מנגן עם מישהו כזה, גם אם זה ביוטיוב, אני פתאום מרגיש את מה שהרגשתי כשניגנתי איתו על הבמה. התפיסה שלו, הרוח שלו, נשארים במוזיקה. הזמן לא משחק שום תפקיד. אתה משתלב בתזמורת – ברלין או וינה, מה שלא יהיה – מנגן עם המנצח ומבין את הראש שלו. זאת חוויה נהדרת והנאה גדולה, בלי שיעירו לך הערות כל הזמן ויגידו לך מה לעשות ואיך לעשות. אתה לא ליד עוד מישהו שמנגן אחרת ממך ואתה לא רוצה לנגן כמוהו, ולא יושב בתזמורת ופתאום הכינורות מנגנים מהר מדי או לאט מדי, ואתה צריך להילחם. אין את כל הבלגן הזה. אתה מכוון את הווליום במערכת שיתאים, ומנגן עם משהו מוגמר שמצלצל טוב, אנשים שכבר עבדו ביחד, ניגנו והקליטו עם סאונד מדהים. זה כיף גדול."

 

עם כל הידע שיש לך היום, איזו עצה היית נותן לעצמך הצעיר, בתחילת הדרך?

 

"אני חושב שהייתי מתחיל את הכול הרבה יותר מוקדם. אני התחלתי נורא מאוחר, כי לא הייתי מפוקס על מה אני רוצה לעשות, ועברתי דרך מאד ארוכה ומפותלת. הכול קרה הפוך בגלל הדבר הזה. יש אנשים שמההתחלה היו מאד מפוקסים על מה שהם נהיו, וזה יתרון גדול. לי לא היה את היתרון הזה. עד היום יש דברים שלוקח לי יותר זמן להבין ולעכל ולהפנים. אבל טוב, ככה אני בנוי."

[huckbuc]

לרגל הראיון עלו לספרייה התווים של השיר "וידוי" בביצוע יהודית רביץ, עם אלי מגן על הקונטרבס.  עוד טרנסקריפשנים של אלי מגן נמצאים כאן.

 

תודה מקרב לב לאלי מגן על הראיון, ותודה נוספת ל- @Sunny, שגם הפעם עזרה ליצור קשר עם המרואיין.

[RT]

מרתק. תודה.

[dave]

מרתק!

[yosiwin]

מעולה. תודה.

[guy_ron]

מדהים! תודה

[huckbuc]

האם המגבר תוצרת גיבסון שמוזכר בראיון הוא GSS-100 stack?

 

 

נראה לי דומה לציוד שאלי מגן יושב עליו בתמונה עם החלונות הגבוהים שמופיעה בראיון, וגם לציוד שלידו בתמונה הבאה:

 

 

 

[lukatch]

והמוסטנג הלבנה שהוא הזכיר בראיון. 

[huckbuc]

אילן - התמונה עם השלושרים לקוחה מהפייסבוק של אלי מגן, ובתשובה לשאלה שם באיזו בס מדובר, הוא ענה: "הבס הראשון שלי היה פנדר מוסטנג ואחריו היה לי ג'ז בס בצבע חום. הגיטרה הזו לא זכורה לי כי היא נראית לבנה. אולי השאלתי ממישהו לאותו גיג."

[Sunny]

תודה על הראיון המרתק! איזה מלך

[Alon211]

בתמונה של אלי שהוא מנגן פרטלס כתוב שזה מיוטיוב. אולי למישהו יש קישור לסרטון? 

[huckbuc]

נכונה לך אכזבה, אני חושב - זאת תמונת סטילס (אחת מבין הרבה) שמשובצת בסרטון.  אם אתה מתעניין בסרטון בכל זאת, אז יש לך מזל שאני ייקה בן ייקה ושמרתי לינק אליו:

 

[Alon211]

לפני 18 שעות, huckbuc כתב:

נכונה לך אכזבה, אני חושב - זאת תמונת סטילס (אחת מבין הרבה) שמשובצת בסרטון.  אם אתה מתעניין בסרטון בכל זאת, אז יש לך מזל שאני ייקה בן ייקה ושמרתי לינק אליו:

 

https://youtu.be/fkLjy-hmfFM?t=121

 

תודה! סתם סקרן אותי לשמוע אותו מנגן על בס פרטלס... וגם לדעת על איזו בס הוא שם את הצוואר   

[lukatch]

פנדר פרסיז'ן שחורה