GalShaya

יאללה צריך לתת קרדיט מקומי גם לחבר הפורום ליאור עוזרי שהיה הבסיסט בראן הקצר של תוכנית האירוח של גורי אלפי (ועושה לי גאווה אישית כל פעם שאני רואה אותו מביא את אחת הווריורים שלו לפריים טיים, הוא ראה את זה אצלי פעם ראשונה!)

היום אני יותר יכול להבין את זה, אבל אני כן אקח את ההזדמנות 10 שנים אחרי כמעט להתבטא טיפה יותר טוב ומתומצת. כשמקשיבים לביל פריזל אין שומדבר שג׳ו סטריאני לא יכול לנגן שהוא כן מנגן ואין לו שום טריק שסטיב ואי לא מכיר ולמרות זאת אני אקח את פריזל כל יום, אבל בגלל שמדובר בגיטרה, הם כולם מנגנים כמעט באותו מנעד ומתמשים בטכניקות די דומות. הרבה בסיסטים בוחרים להילחם בכלי ולמצוא דרכים בעצם להבליט את מה שבשאר הכלים הוא ברור מאליו שזה ארטיקולציה, אני חושב שכשאתה מקשיב לצ׳ארלי היידן אתה שומע בסיסט מנגן סולו במנעד שהוא מלווה בו ובצורה שנשמעת ״פשוטה״ כי בד״כ בגלל שכלכך קשה לבטא ארטיקולציה בבס ברגע שאנחנו צריכים ״לבלוט״ אז אנחנו משתמשים בכלים אחרים, חלוקות קצב מיוחדות או כאלה כי אף אחד כמעט לא מקשיב לפרטים כלכך קטנים בכלי הזה. אם היית רוצה לעשות ניסוי הייתי אומר לך לקחת את הסולואים של הבסיסטים הגנריים שהשוות אותו אליהם ולתת לחצוצרן לנגן אותם מול סולו של צ׳ארלי היידן והיית שומע את כל ההבדל, ובאמת ממש ברור לי שזה משהו שהוא עשה מתוך מקום שמאוד לא מתחנף לקהל ואני חושב שגם אנשים שמעריכים אותו מאוד לא יבחרו לדבר איתך על הסולואים שלו אלה על ה״מוזיקליות״, אבל אני כן יכול להגיד שברגע ששמעתי את זה לא יכולתי לחזור אחורה

האמת שחטאתי בלא להקשיב לדוגמא שנתת, אני חושב שההגדרה לוירטואוזי מאוד שונה, צ׳ארלי היידן באמת מנגן מנגינה פשוטה ברמה של מנגינה של שיר וזאת הגדולה שלו אבל אני חושב שהטופ של הסגנון שהצגת (ואני בטח עומד להגיד משהו ממש ברור מאליו) זה you must believe in spring, זה לא סולו שנשמע מאוד וירטואוזי עקרונית אבל לנגן קונטרהבס ככה גם אם רק צריך אחד שחוזר על עצמו זה מאוד וירטואוזי אז אני לא בטוח שזה עונה.

רק רוצה לציין שאני מנגן פה, לדעתי מצילתיים אבל מה אני זוכר.

אני יכול להבין את הטראומה מג׳אז, לא בגלל הסגנון המוזיקלי אגב, אלא בגלל הרבה מהחומר הדידקטי שנלווה לו שלפעמים מועבר בצורה בלתי נסבלת. אבל אני חושב שהרעיון הזה שמורה צריך לטפח כל רגש חיובי של תלמיד או ללכת לפי הטעם המוזיקלי שלו וה״תשוקה שלו״ היא שגויה. אני חושב שבונד על טעם מוזיקלי עם מורה יכול להיות חמוד וחיובי אבל הוא אנקדוטלי לחלוטין במידה והמורה טוב. יש ציפיה בעייתית בעיני גם אצל המורים וגם אצל התלמידים למוזיקה שההוראה היא ליטרלית מידי, מתעסקת יותר מידי בעיני בפרודקט לפני שהיא נוגעת באבסטרקט ובחשיבה, מורה טוב בעיני לא היה צריך לזהות ש dave אוהב את פלי ולא ג׳אז וגם לא ללמד אותו בייסליינז של flea, הוא היה צריך לתת את הכלים ל dave לראות את השורש העמוק יותר שמראה שג׳אז ו flea בנוי מאותו אוצר מילים והשאלה היא איפה השפה מספיק מבוססת כדי שאפשר יהיה להסיק מסקנות. בנוסף אני גם רוצה להגיד משהו על ״ג׳אז״ או ״לא ג׳אז״ או ״מוזיקה מודרנית״, הציפייה שמישהו עכשווי ילמד משהו עכשווי היא בעייתית מאוד, גם שומאן כשכתב את עצות למוזיקאי צעיר אמר שלא כדאי לבזבז זמן על דברים אופנתיים... אני חושב שהדברים היחידים שאפשר ללמד הם דברים שאפשר היה להסיק מהם מסקנות, קחו לדוגמא את באך, בתקופתו אף אחד אחר לא יכל לכתוב ברמה הזאת, לקחו מאות שנים של ניתוח של המוזיקה שלו כדי להבין את החוקיות שעזרה לדברים האלה להיות מה שהם, נסו לחשוב מה מורה בתקופתו של באך היה אומר כשהיה מנסה ללמד לכתוב כמו באך או יותר הזוי אפילו, לחשוב על איך באך עצמו לימד (הוא עצמו מעולם לא כתב את החוקים שנולדו מתוך הסקת המסקנות מהולכת הקולות שלו). כשאני רואה תלמידים או מורים נופלים לתוך אותם בורות אני רואה הישרדות של תחום קשה ותחרותי מידי וזה בסדר כי זאת הישרדות, אבל האם המוזיקה מרוויחה מזה? אני לא חושב... אני חושב שמורה יכול לדבר על הטעם האישי שלו כמובן ולדבר על הסגנון האישי שלו אבל מה שהוא צריך להדגים הוא כמה תשוקה יכולה להיות לבנאדם למקצוע שלו, כמה אישיות ייחודית נגן יכול לאסוף כשהוא משקיע באמת במה שהוא עושה וכמה סיפוק וביטוי הוא יכול לקבל דרך מוזיקה, אבל הם צריכים גם להיות אחראים להראות את המחיר שהוא העמקה במקצוע וחיפוש אומנותי.

היי עידו, א׳ בהצלחה בלנגן קונטרהבס, זה נפלא. ב׳ באמת תעשה מה שאתה מרגיש ונוח לך אבל לשכור בס זה רולטה די מטורפת, עשיתי את מה שאתה חושב לעשות, שכרתי קונטרהבס ממישהו שלמדתי אצלו, היה כלי עם אקשן בשמיים ובלתי נגין בשביל הרמה שהייתי בה ולא היה לי שום מושג או ידע שזה משהו שצריך להשתנות, לא התקדמתי בנגינה, לא הבנתי כלום והייתי מאוד מתוסכל. קניתי כלי לא כלכך טוב ב4000 שקל ממישהו בעיר, הוא נשבר תוך שנה אבל הצלחתי לנגן עליו, יכולתי לסדר לו את האקשן אצל בעל מקצוע ושנה אח״כ קניתי כלי מעץ כשידעתי מה אני מחפש וזאת היתה השקעה מאוד גדולה שאני לא מצטער עליה. יש כלים לשכור שהם טובים אבל הבעיה היא שאתה לא הולך לדעת כרגע האם אתה הורס לעצמך את הפוטנציאל על הכלי או לא וחס וחלילה, אולי גם את הידיים (מאוד קל לפתח דלקות בגלל כלי רע בשבלים שבהם הטכניקה מתעצבת אצלך). בעיני קונטרהבס זה לא כלי סטנדרטי במיוחד אם אתה הולך לנגן עם האצבעות, קשת אפשר לנגן על יותר כלים, אתה מנסה להתייחס לזה כמו שבתי ספר מתייחסים לסקסופונים או חצוצרות וזה פשוט לא, זה כלי שהסטאפ שלו והיכולת שלך לסדר אותו נורמלי יכולה להיות ההבדל בין משהו קשה אך מהנה לבין עינוי ולחסל לעצמך את הפוטנציאל. אם אתה רוצה לשכור, קח איתך מורה (שאני מקווה שיהיה אחראי ולא סתם yes man) ותמצא כלי נגין.... בהצלחה

מה שאני יודע, זה שמה שקשה לכלים נפוחים (יכול להיות גם גיטרות, כל דבר שהמבנה שלו מסתמך על דבק ואיזשהוא סוג של bracing) זה שינויים קיצוניים בתנאים. פה https://www.stringemporium.com/upright-double-bass-humidity.htm ממליצים על בערך 40-50 אחוז לחות, שזה גם מה שאני שמעתי. אני יכול להאמין שיותר מזה עלול להזיק (לרכך את העץ או ההדבקות וכו׳) אבל אין לי מושג מה ואיך בדיוק. שומדבר בפלורידה לא יציב במיוחד לא מזג האויר ואני יכול לחשוב על 50 סיבות שהבס של ג׳קו התפוצצה אבל גם יכול להאמין שזה איזה סיפור שהוא הגזים בצורה כזאת או אחרת.... כשאני הגעתי לניו יורק לא הסכמתי לשמוע בכלל על ללכת לקנות בס מדיקט (בסגנון KAY וכו׳) וקניתי בס מעץ והיום כשאני מנגן קצת פחות אני לא מצטער על זה כי יש לי כלי שאני מאוד אוהב אבל להסתובב עם הדבר הזה בחורף בשלג ולרדת לסאבוואי מחוממת בטירוף ואז לגיג במקום שגם הוא ממוזג איכשהוא זה פשוט סיוט, כל פעם שהכלי יוצא מהבית זה סיכון (סיכון שאני חושב שכל הבסיסטנם בניו יורק מתגעגעים אליו בתקופה הזאת אבל אין מה לעשות).

אתה צודק לחלוטין, כשגרתי בת״א הקונטרהבס שלי התפוצץ ביום שרבי עם מזגן. עד היומידיפייר שישים סיר עם מים ליד הבס או משהו... זה עלול לעזור.

מכיר את רובןֿ, לא הייתי קורא לזה פופולארי, על המיוזיק מן חשבתי אבל שכחתי באיזה דגם זה היה, חשבתי בהתחלה שזאת בונגו. מה שבאמת מפתיע אותי זה שאין גרסאת שלושה פיקאפים ל thunderbird. מעבר לזה שיש לה המון מקום בשביל זה, לגיבסון יש גרסאת 3 האמבקרים לכל אחת מהגיטרות סוליד באדי המפורסמות שלהם (או לפחות ככה אני זוכר). אני חושב שה SG עם 3 פיקאפים היא ללא ספק אחת הגיטרות שהייתי רוצה לשים עליהן יד יום אחד.

אילן אני איתך מיליון אחוז, זה אפילו לא רע של סטאפ או עצים, זה רע של נראה לי שהאלטקרוניקה הורכבה לא נכון. בכל מקרה הסיגנצ׳ר של סטו האם בזמנו היה בקונפיגורצית פיקאפים כזאתי וזאת גם לא היתה הבס הכי פופולרית בעולם.... אני גם מנסה לחשוב על איזשהיא בס עם 3 פיקאפים שהיא מצליחה או שניגנתי והיתה מוצלחת, מעבר לפנדר 6 שהיא לא בדיוק בס אני לא מצליח לחשוב על משהו

פיאזו ופיקאפ ביציאות שונות לפי מה שאני מבין... הוא באמת מנגן את זה נורא יפה, אותי מעניינת הטכניקה שלו שהיא מן הכלאה בין טכניקה של גיטרה קלאסית לטכניקה של גיטריסטי פלמנקו שמנגנים ״כמו בסיסטים״ אבל ממש עם הקצה של האצבע. זה נורא אפקטיבי לנגן את הדבר הזה אבל זה דבר מאוד ספציפי לנגן על בס, מעניין.

כנראה שהסיבה לזה שקונטרהבס חשמלי עדין לא השתלט על העולם זה כי אנשים יכולים לנגן עליו בזמן שהם רוקדים כמו דבילים.... אולי זאת בעיה מקומית....

מרתק, אבל.... לזריזים מובטח צימוק. זה היה מטבע לשון או הברקה של הכותב?

גם הייתי מציע לך לשקול לשכור בתור התחלה, אני את הכלי הראשון שלי שכרתי מנגן בתזמורת בחיפה שהיתה לו אקסטרה בס שהוא לא ניגן עליה. אח"כ קניתי דיקט ב4000 שקל שהיה במצב לא כלכך טוב ונשבר לי בדרך לרסיטל אחרי בערך שנה ומשהו כבר הבנתי שזאת מערכת יחסים לטווח ארוך וקניתי כלי מעץ... אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי מלשכור את הכלי הראשון הזה היה שבקונטרהבס סטאפ זה לא כמו בגיטרה בס בין לנגן בנוח ללא בנוח אלא בין האפשרות לנגן ולא, הקונטרהבס ההוא אגב היה בשבילי בלתי נגין. במיוחד אם אתה מתכוון לנגן ג'אז, קונטרהבס עם אקשן גבוהה עלול לגרום לך לא להיות מסוגל לנגן, זה חשוב ללכת עם מורה \ בונה ולמצוא כלי לשכור או לקנות שהוא לא רק טוב אלא גם נגין או שיש תוכנית לאיך לעשות אותו נגין.

לוקאץ' כרגיל צודק בהכל. אוסיף מעט דברים, גם אני בתקופת הצבא הייתי בסיטואציה מבאסת עם הקונטרהבס כי גרתי איפה ששירתתי ורציתי להתאמן והייתי צריך לבחור אם אני מתאמן בבית או בירושלים איפה ששירתתי, ובד"כ באמת הקונטרהבס שלי היה בירושלים (שהבאתי אותו לשם באוטו פעם בכמה חודשים) ואם הייתי חוזר לסופ"שים לא הייתי מתאמן או הייתי מנגן על הכלי של המורה שלי, לא אידאלי, אבל זה מה יש. נסעתי הרבה באוטובוסים עירוניים עם הקוטרהבס אבל באוטובוס בין עירוני (כזה שאין לו את המרחבים האלה שמיועדים לכיסאות גלגלים וכו') פעם אחת, כשניגנתי גיג עם מישהו שהיה אמור להסיע אותי וגררו לו את האוטו. הקונטרהבס היה שכוב במושב האחורי וזאת היתה חוויה לא מומלצת, מעבר לזה שזה לגמרי מקרי שנתנו לי לעלות. מסתבר שאפילו יש תמונת אינסטגרם בת כמעט 10 שמתעדת את זה אנקדוטה קטנה אחת ללוקאץ' לגבי להתאמן עם מגבר, 16:23 בדבר המדהים הזה

בתור מישהו שהמתעסק בוידאו היה לי תמריץ להתעסק בזה ואני חייב להגיד שזה כמו קסם. התוצאה לא מושלמת ברמה של stems אבל זה ממש מעולה וזה גם מאוד מהיר, למרות שאני משתמש בגרסא שמתשמשת בGPU עם RTX 2080 TI אז יש מצב שזה overkill. ממליץ מאוד.

נראה לי שיש פה מעבר נושא מהמקום של "איך להשקיע כמו שיותר זמן במוזיקה ולצאת מזה בחיים" ל"איך גם להתפרנס ממוזיקה תוך כדי הגשמת כל החלומות". אני חושב שכשאני גדלתי כולם אמרו שהם רוצים להיות נגני הפקות ובראש היה איזה נתן איסט או פינו פלדינו כזה, לבוא כל יום לסטודיו אם איזה 3 או 4 בסים בבגאז' ולהקליט עם איזה גיבור מהילדות שלך במזגן באולפן החלומות ולתת כיף למפיק. יש מצב שזה היה מקצוע אמיתי בין כזה שנות השישים כשבס חשמלית באמת נכנסה לתמונה עד כזה סוף הניינטיז, אבל עם קריסת תעשיית המוזיקה המוקלטת, תהיה בטוח שגם זה לא כלכך קיים יותר, ה10 אחוז של האנשים הכי טובים שזה כבר היה המקצוע שלהם (כולל נייתן איסט ופינו פלדינו) הם מי שמאיישים את מה שנשאר מהשוק הזה ולא במיוחד צריך עוד כאלה. זה לא אומר שאי אפשר להתפרנס מלנגן בס, לגמרי אפשר, אבל אולי זה נראה קצת אחרת מהאולפן והמזגן. הסיפורי סבנטיז של "המפיק קרא לי" כבר כמעט לא קיימים, אם אתה מגיע לנגן עם איזשהוא זמר או להקה או פותח משהו משל עצמך זה בד"כ בגלל שאתה כבר חלק מהנטוורק הזה ואתה בעצם משחק בהימורים שהטעם שלך והאמונה שלך ביוצרים שאתה בוחר לנגן איתם גם איכשהוא יניבו תוצאה כלכלית יום אחד. אז בגלל זה הדבר הכי בעל ערך שאתה יכול ללמוד כדי לפתח קריירה מוזיקלית היום זה להביא קהל, כי היום אתה אמון על זה. והאמת היא שאם אתה מביא קהל, לאף אחד לא איכפת מה אתה עושה. אם אתה יכול למלא מועדון אתה יכול לנגן את הפופ הכי דביק ואת המוזיקה הנסיונית הכי משוגעת ואף אחד לא יגיד לך כלום. אני לימדתי מוזיקה בבית ספר יסודי יהודי בניו יורק שנתיים וחצי ולמרות שבגדול מאוד נהנתי ואני מתגעגע לחלקים מזה וזה נתן לי הרבה, אני גם שמחתי לצאת מזה. ואם אני יכול להיות כנה, המעמסה הכי גדולה שאני אישית (ואני חושב שגם אנשים שאני מכיר, אבל אני לא יכול לדבר בשמם) סחבתי איתי והפריעה לי להנות מהעבודה הזאת עד הסוף ולהיות הבנאדם שאתה מתאר שמסתכל על החוויה בתור נטו חיובית ובתור שליחות וכו' וכו' זה כמעט 15 שנה של חלומות וכמעט הצלחות על מוזיקה ועל לנגן על במה וסירוב לקבל את איך המציאות של העבודה במוזיקה על פניה. לא רציתי לפתוח עמוד רשת חברתית ולהעלות וידאוים שלי מנגן למרות שזה כנראה היה עוזר לי להביא קהל להופעות, לא רציתי להיות חנפן למלא אנשים שלא אהבתי אבל ניגנו גיגים שרציתי, לא רציתי לנסות ליזום שיתופי פעולה עם אנשים בסביבתי שטיפה יותר מצליחים ממני כדי לטפס וכל זה נראה לי 99 אחוז כי זה לא מה ש"הגיבורים שלי" עשו. היה לי אימג' בראש של מה זה אומר להיות "אמן אמיתי" כי קראתי על כל מיני אנשים שחיו בסיקסטיז והמורים שלי היו אנשים שהגיעו לניו יורק כשהיית הולך לאינטרנט קפה בשביל לחפש דירה ורציתי להיות כמוהם ובנוסף כל הצלחה קטנה שהיתה לי הרגישה כמו "אישור" על הדרך (שהיה שקרי לחלוטין והכל היה בראש שלי). אני עושה משהו טיפה אחר בשנתיים האחרונות, שהוא לא מוזיקה אבל הוא עדין בתחום הקריאייטיבי. וכמה שהתקדמתי מקצועית בשנתיים האלה לא התקדמתי ב14 שנים שהייתי על במה כל שבוע. אני ממשיך להאשים את תעשיית המוזיקה כל הזמן על זה שאין שם מספיק כסף כדי שיהיו שם אנשי מקצוע אמיתיים ולא מוזיקאים מתוסכלים שעושים משהו ליד מה שהם באמת רוצים לעשות ועוד תלונות, אבל בתכלס, מה שהיה המשקולת הכי גדולה שסחבה אותי למטה מלפתח פרנסה אמיתית במוזיקה זה החלום הפיוריסטי שלי על הקריירה במוזיקה והחוסר יכולת שלי לוותר עליו כדי לראות את המציאות. אני עדין עושה מוזיקה והרבה ממנה גם לעבודה ובעיקר בשביל עצמי והרמה שלי ירדה בהרבה אבל הפרספקטיבה שלי רק משתפרת ואני מרגיש שאני מתחיל להבין מוזיקה בצורה יותר טובה, אבל בעבודה לבוא בלי המשקולת הזאת זה נהדר, אם אני עושה משהו חרא שאני לא אוהב, זאת לא טרגדיה לפחות אני משתפר. אם במקרה עשיתי משהו טוב, זה בסדר אבל יש כבר משהו אחר לעשות, ושניהם משלמים את החשבונות אותו דבר (שאיתם אני בד"כ פשוט קונה עוד ציוד).

אילן צודק במאה אחוז. אני יודע על אנשים שסיימו ניו סקול בלי תעודת בגרות אבל זה די במקרה ובמזל, היו כאלה שזה ממש דפק אותם. ועוד דבר שאילן צודק בו הוא באמת לבנות בסיס רחב, אתה עלול למצוא את עצמך עוסק במוזיקה בכל ז'אנר אבל ידע הרמוני, שמיעה טובה וידע טוב של הכלי והפרטבורד תמיד יהיו הכלים שלך לעשות עבודה טובה. ואם יורשה לי, אני די בטוח שאם אני אחפש בפורום הזה או הייד פארק או סוליד רוק (RIP) שלוש עשרה שנים אחורה אני בטח כתבתי הודעה מאוד דומה למה שאתה כותב פה עד לרמת הניסוח, ויש לי הרחבה טיפה לא קונפורמיסטית למה שאילן כותב (שאני מסכים איתו במאה אחוז): אני לא באתי ממגמת מוזיקה כי ההורים שלי היו די נוקשים ולא הסכימו שאעבור לבית ספר אומנותי ואת התיכון שלי העברתי במסגרות "רגילות" (אפילו הייתי בצופים, לא שאני מתגאה בזה ביום יום) בנוסף לזה שניגנתי המון והיו לי חברים מוזיקאים ולהקה וכו'. בסוף במזל הצלחתי לשרת בתור מוזיקאי בצבא ואח"כ הייתי בשטריקר ובניו סקול בג'אז וכמעט כולם מסביבי היו יוצאי מגמות מוזיקה וכו' שרובם מוזיקה היתה כל חייהם מגיל 14 או אפילו חלקם מאז שהם זוכרים את עצמם. גם אם מוזיקה היא כל חייך, לפעמים החוסר גיוון הזה שהופך אותך לנגן מדהים בגיל 16 או 18 הופך להיות קצת קשה בגיל 25. מוזיקה זה גם דבר מדהים שיש ממנו אינסוף אבל זה גם טובעני ומקצוע קשה מאוד והמציאות היא שצריך להיות ממש בר מזל כדי גם לזכות לעבוד בזה וגם להיות מרוצה בחלקך. כמו שאומרים שיש רק שני דברים בטוחים בחיים וזה מוות ומיסים יש שני דברים בטוחים במוזיקה, לא מספיק משאבים וצורך לקדם את עצמך. והרבה מוזיקאים מוצאים את עצמם בסיטואציה מאוד קשה עם הדבר הזה, כי זה אומר להתעסק בדברים שהם לא מוזיקה. היתרון היום הוא שאתה לא צריך להכין קופת גמל לפאבליסיסט ומעצב. אבל, אם תרחיב במעט את תחומי האומנות שאתה מתעניין בהם מוקדם ותנסה לצבור ניסיון בדברים אחרים, תוכל לבוא לעולם הזה עם יתרון גדול וגם פרופורציה. להתעסק טיפה באומנות ויזואלית, וידאו וכתיבה ולראות אותם כאחים לעשיה המוזיקלית שלך יכול לשנות הרבה מהתפיסה האומנותית שלך, היכולת לקדם את עצמך בתחום ומעבר לזה זה עוזר (לא תמיד, אבל זה עלול) להתמודד עם התחרות הנוראית עם מוזיקאים אחרים בעיקר בראש. הייתי ממליץ לך לקחת כל הזדמנות לעבוד עם פוטושופ ופרימיר ולכתוב כמה שרק אפשר, תיצור פוסטרים להופעות שלך ושל חברים, תנסה לצלם וידאו שלך מנגן ולערוך אותו תכתוב תיאורים למוזיקה שלך וביקורות על אלבומים שאתה אוהב או לא אוהב. אני יודע שזה נשמע פעוט ולא קשור אבל היכולות האלה הן כלכך חשובות היום בשביל להתקדם בתור מוזיקאי צעיר. בהצלחה!

היי יובל, אני מצטרף לקול הפופולרי פה שמדבר על עבודה על חומר מוזיקלי אבל יש לי טענה קצת אחרת. קריאת תוים טובה היא מיתוס, כלומר, גם מה שאילן מדבר עליו של בוגרי התזמורות האלה (ואני מהם) היא רק למראית העין, האמת היא, שהם מורגלים מאוד סגנונית. הנה חלקיק מיצירה שמתווה באופן מאוד קלאסי יחסית של אחד המלחינים הכי פופולרים היום, ג'ורג' פרידריך האס: ברור שיהיו אנשים שיגידו "זה סתם חרטוטים של מוזיקה מודרנית שלא באמת אומרת כלום" אבל תתן את זה לנגנים, הבטוח וירטואוזים, בוגרי אותן התזמורות, והם כנראה ינגנו משהו שלחלוטין נשמע כמו חרטוט (אלה אם הם בילו זמן באנסמבל מיוחד שמנגן מוזיקה כזאת, או התעניינו בה בזמנם החופשי). מצד שני תן את זה לנגן של אנסמבל מוזיקה חדשה, כנראה שלא יהיו לו בעיות לקרוא את הדבר הזה בשום צורה, אבל רוב הסיכויים שאם תתן לו תפקיד סקסופון ביג בנד, גם אם הוא ינוגן "נכון" הוא לא ישמע כלכך נכון. הנקודה היא שמוזיקה היא לא אבסולוטית והיא לא יכולת אחת, וכמו הרבה דברים אחרים, היא משתמשת בשפה משותפת כדי להגיד הרבה דברים שונים. לקרוא שמיניות רציפות אולי יעזור לך לאמן את העין בהיכן התוים נמצאים, אבל כנראה שאותו הדבר יקרה אם תקרא פרק אחד של סוויטה לצ'לו של באך בלי כלי ופשוט תגיד את שמות התוים, הרבה יותר מהר. התשובה המבאסת היא שקריאה מושלמת היא לא ברת הישג, גם אם תקרא מושלם ביבופ, עדין כנראה תתקשה כשמישהו ישים לך בייסליין של ג'יימרסון מול העיניים ואם תקרא באך עדין יהיה לך קשה לנגן סטרוינסקי. בסגנונות שונים היה Vocabulary שונה, שצריך להתרגל אליו ואי אפשר לדלג על המשוכה הזאת, ללמוד לקרוא כל צירוף של 2 אותיות לא יעזור לך לגשר על הפער בין שייקספיר לקורט וונגוט. וזה מתבטא מאוד בקריאת תוים בגלל שסוגים מסוימים של פרייזינג ושל שפה הפכו מאוד מקובלים וסוגים אחרים לא. אני לא הייתי דואג לגבי סוף לחומר מוזיקלי לקרוא. לך ל IMSLP ותתחיל לחפש קנטטות של באך או סוויטות לצ'לו, בקנטטות תנגן רק את הבייסליין (או קונטינואו) ואם בא לך, תנגן גם עם המוזיקה (תחפש ביצועים של ריכטר, בד"כ הוא מנגן בסולם המקורי). חלק ענק מקריאה היא היכולת לצפות מה הולך לבוא ולא להיות דרוך כלכך בתוים עצמם אלה להיות מסוגל לנגן אותם באופן הגיוני ואפילו יפה אם אתה ממש מתקדם. קריאה היא לא האתגר של לראות את התו על הדף ולמצוא אותו על הכלי אלא זיהוי של פראזה ובריל טיים לקבל החלטה אסטרטגית איך לנגן אותה, וזה גם קשור בהרבה לעובדה שבכלי שלנו תוים נמצאים ביותר ממקום אחד, וזה כבר מגדיל את כמות ההחלטות שאנחנו צריכים לעשות בנוגע לכל תו. מקווה שזה מוסיף איכשהוא לדיון.

לי היה את הכלי הזה https://www.strings.co.il/strings-product/קונטרבס-gewa-concerto/ אחלה כלי

נראה לי שלכל דבר כמעט שיש לו הרמוניה במובן המסורתי שלה קוראים היום "old school" אני לפעמים מתגעגע להרמוניה במובן הזה אבל לא בטוח שהייתי רוצה שכולם יקחו את דוגמאת מתי כספי, לי כמי שהרמונית מעדיף דברים גרמנים יותר כמו וואגנר וכו' אין כלכך כוח להסתובבויות האימפרסיוניסטיות האלה בין צבעים לפעמים ורוצה דברים שמשתמשים ביותר פונקציונליות. ברמה מסוימת היום מוזיקה פופולרית לוקחת את ה100 שנה איחור הקבוע שלה וחוזרת לטרנדים של 1910 בערך של המוזיקה הקלאסית של צורות רפיטטיביות ופחות מוגדרות (יותר לופים ווריאציות כמו רונדו ופחות בית בית פזמון C פארט כמו סונטה אלגרו בערך) ודיסוננטים שמבוססים על קונטרפונקט . למשל המקטע שמתחיל ב1:40 בשיר נייקיז של פרנק אושן (מקווה שאפשר לשמוע את זה מהארץ, לא בטוח) או הפדאל בס ההזוי בשיר ווסליז ת'יאורי של קנדריק ב 1:45 בערך מזכירים דברים כמו סטרבינסקי או באופן יותר מכוון אפילו שירים של בריו שהדיסוננס שבהם בנוי מהתייחסות פרימיטיבית לתפקידים שמתנגשים בצורה מסוימת ולא מנגזרות של אקורדים או מהלך הרמוני יש לציין שבנוסף לזה כשלא מתייחסים לפופ פופ יש הרבה ששומרים על הגחלת ועושים את זה בצורה שלהם ולא בצורה מועתקת, רדיוהד מפוצצים בשירים שיש להם הרמוניה כמו שאתה מתאר, כמו לדוגמא Faust Arp בסופו של דבר אין מה לעשות, אחרי הביטלס והפרוג ודייויד בואי וניל יאנג וכו' וכו' קשה לכתוב שיר עם אקורדים בלי להרגיש שאתה לא עומד בצל קצת גדול מידי ובשביל להתגבר על ההרגשה הזאת צריך יותר רקע משרוב המוזיקאים המצליחים היום מחזיקים בעיני, אבל אני מקווה שיום אחד נחזור לשירים עם טיפה יותר אקורדים (אבל לא עד כדי כך!) בלי להצטרך להישמע "ווינטאג'"

חחח וואו הביצוע הזה של פן קורע (לא זכרתי את זה, אפילו שזה סרט טוב) גם אני לפעמים צריך לערוך משהו מטייק לייב עם וידאו שלא מאותו הטייק ואין מה לעשות יש גבול לכמה אפשר להשתמש בשוטים שלא רואים בהם את הכלי זה פשוט מתחיל להיראות מטופש אחרי כמה זמן (כמה אפשר לראות ראש ורגליים?) אני עצוב בשביל מי שהיה צריך לעשות את העבודה שם (למרות שאני גם לא עצוב, לעבוד על סרט כזה נשמע לי תענוג) אבל התנועות שלו הזויות לחלוטין זה בטח לא נראה כמו מה שמנוגן.

אני ממש אוהב את הסאונד של הפה שם דווקא, טעות משונה אבל אני חושב שאו שהוא ממש זרם אם זה או שהוא עשה את זה בכוונה כי הוא ברח חזרה לרה. והסאונד של הבס אדיר בעיני...

כיף לקרוא את הדברים שאלי אומר, תמיד מרגיש שהחמצתי בזה שלא הלכתי לקחת אצלו שיעור כשעוד הייתי בארץ. נועם (אותו הבן של אמיר מסריק) הוא אחד הבסיסטים והמוזיקאים היותר טובים ומגוונים שיצא לי לראות בארץ וכיף לראות שהוא זה שמחליף את אלי, לא רק כי החליפו בסיסט מצוין בבסיסט מצוין אלא שגם יש ביניהם דימיון בזה שהם מוזיקאים מגוונים וצבעוניים שהם לא רק "נגני תזמורת" (לא שיש משהו רע בזה).

מזל טוב גיבור!