ראיון עם אדם בן עזרא

[iBass Desk]

יש מוזיקאים טובים, יש מוזיקאים מצוינים, ויש מוזיקאים שהם קוסמים – אתה רואה אותם בפעולה, ושואל את עצמך בתדהמה: איך הם עושים את זה, לעזאזל?

 

אדם בן עזרא הוא מוזיקאי קוסם. הוא יודע לגרום לקונטרבס שלו להישמע למשל כמו גיטרת פלמנקו, או כמו עוד ערבי, או כמו טבלה הודית. בזכות הקסמים האלה הוא הפך לסנסציית יוטיוב, ובהמשך למשתתף מבוקש באין-ספור פסטיבלים ברחבי העולם. הופעות הסולו שלו מתבססות על שימוש וירטואוזי בקונטרבס, והוא מתבל אותן בשירה ובנגינה על כלי נגינה נוספים, שכבה אחרי שכבה, באמצעות שימוש יצירתי בלופרים ובאלקטרוניקה. הוא מצליח להיות חביב הקהל בלי להתפשר על העומק המוזיקלי, כפי שהוכיחו תשואות העמידה הממושכות שלהן זכה לפני כמה שבועות בפסטיבל הג'ז באילת, אחרי עוצר הופעות ממושך שכפתה עליו מגיפת הקורונה.

 

צילום: Johanka Francesco

 

בן עזרא נולד בשנת 1982 וגדל בתל אביב. "לא גדלתי במשפחה מוזיקלית בטירוף, אבל יש משהו מוזיקלי שהגיע מהבית", הוא מספר. "אמא שלי מנגנת בפסנתר, סבתא שלי היתה שרה, ואיתן מסורי הוא בן דוד של אמא שלי. בגיל חמש באתי להורים ואמרתי שאני רוצה ללמוד כינור. לא יודע מה משך אותי, אולי חשבתי שהקשת היא כמו חרב. אז למדתי שלוש-ארבע שנים כינור בקונסרבטוריון בדרום תל אביב. לא הייתי ילד פלא, וזה לא הגיע לקונצרטים או משהו מטורף, אבל זאת היתה התנסות נחמדה, וגם למדתי קצת תאוריה."

 

"בסביבות גיל שמונה-תשע התחלתי לשמוע גנז אנד רוזס, מייקל ג'קסון וכאלה, ואמרתי אוקיי, אני גיטריסט, ועברתי לנגן גיטרה כמה שנים. במקביל ניגנתי פסנתר, אבל לא למדתי פסנתר באופן פורמלי – אמא שלי שמה על הקלידים מדבקות של דו רה מי, וידעתי תווים מהכינור ואקורדים מהגיטרה, אז הכל עבר לפסנתר באופן טבעי. בגיל אחת-עשרה או שתים-עשרה התחלתי לכתוב שירים, אביב גפן סטייל, אבל בגיל ארבע-עשרה הבנתי שגיטרה לא מתאימה לאישיות שלי, לא הרגשתי שאני הגיטריסט ששם את הרגל על המוניטור ודופק סולו צוקים."

 

"למדתי אז גיטרה בקבוצה בכלי זמר, זה היה סוף השנה, וחשבתי לעזוב את הגיטרה לטובת הפסנתר, ואז המורה אמר לי – אם אתה לא רוצה גיטרה, קח בס ובוא נגן איתנו. וזה הגניב אותי. פתאום לא פסנתר ולא כלום, אני בבס. וגם אין הרבה בסיסטים, אז צריך אותך, ותבוא לנגן בלהקה הזאת ובלהקה הזאת. ככה התחלתי לנגן בכל מיני להקות גראנג' בערך שנתיים, בסביבות גיל ארבע-עשרה חמש-עשרה. קרלוס בן ארי, האבא של הבסיסטית הגר בן ארי, היה המורה הראשון שלי לבס. הוא היה גיטריסט, נראה לי, אבל גם לימד בס. היתה לו ספרייה ענקית של ספרים, וכל מה שרציתי ללמוד, סלאפ או משהו אחר, הוא היה אומר 'קח ספר', ופשוט למדתי מהספרים. הייתי אצלו שנה, ואחרי זה למדתי אצל יוראי אורון בערך חצי שנה גיטרה בס."

 

"באזור גיל 16 התחלתי להתעניין במוזיקה מתוחכמת. זה נורא מתאים לגיל הזה, לרצות לשמוע מלא צלילים בדקה, וככה הגעתי להקשיב לג'ז. התחלתי ללמוד בתיכון עירוני א' בתל אביב במגמת ג'ז, ושם, בכיתה י"א, נפגשתי לראשונה בקונטרבס. זאת היתה אהבה ממבט ראשון. הקדשתי את עצמי לנגינה, ברמה של להתאמן שש-שבע שעות ביום. בהתחלה לא היה לי קונטרבס שלי, אז הייתי נשאר בבית הספר עד הערב ומתאמן. באיזשהו שלב היו לי את המפתחות של בית הספר והייתי נועל אחרי את השער."

 

"המורה הראשון שלי לקונטרבס היה צור בן זאב. עבדנו בעיקר על קשת ועל יסודות. בחודשיים הראשונים ניגנתי רק סולמות עם צלילים ארוכים של שמונה ביטים בקצב 60 BPM, בשביל היציבות והסאונד והאינטונציה. הבסיס של הבסיס. בשנה שאחרי זה צור עזב את המגמה ולמדתי אצל ישראל נוימן. הייתי אז בטירוף של ג'ז, בווקינג בייס. ניגנתי בהרכבים של המגמה עם מוזיקאים מדהימים."

 

"בצבא לא ניגנתי, בגלל סוג של מזל רע ותמימות. לא התקבלתי להיות מוזיקאי מצטיין כי הבחינות היו חצי שנה אחרי שהתחלתי לנגן קונטרבס, ועוד לא הייתי מספיק טוב. בלהקות הצבאיות לא היו צריכים נגני גיטרה בס באותה שנה, אז הלכתי להיבחן בתור גיטריסט ופסנתרן. בפסנתר הגעתי לשלב הסופי, ואז אחד הבוחנים בגיטרה אמר לי – אני מכיר אותך, אתה בסיסט, בוא נארגן לך בחינה לבס. אמרתי 'יש! איזה יופי', ולא הלכתי לבחינה הסופית של הפסנתר. אבל בסוף לא היתה בחינה של בס, ואין להקה ואין כלום. בדיעבד אני יודע שהייתי עובר את הבחינה בפסנתר, אבל הכל היה לטובה. הייתי עד אז שנים בבועה של מוזיקאים, ובאיזשהו מקום אני קצת שמח שהייתי בתפקיד מעפן בצבא בצריפין, והבנתי איפה אני חי. זה חשוב מאד לאמן; הוא לא יכול להיות בבועה, אלא צריך להכיר את החיים בשביל להיות מסוגל לתת השתקפות אמנותית למשהו."

 

"בשנתיים הראשונות של הצבא לא ניגנתי הרבה. המחשבה היתה 'ייגמר הצבא, נחזור'. אבל כשהגיעה השנה האחרונה אמרתי די, אני לא מחכה, אני מתחיל את החיים למרות הצבא. עברתי לתל אביב והתחלתי לעשות גיגים, כל מיני ג'ז בבתי קפה. התחלתי אז גם לנגן עם חבר'ה ברימון, ואחרי הצבא המשכתי וניגנתי שם עם הרבה הרכבים בלי ללמוד, כי היו צריכים שם בסיסט. הבנתי שאני לא צריך ללמוד ברימון, כי אני כבר שם וקולט מה קורה, ואת רוב הידע התאורטי שלי ספגתי כבר בתיכון."

 

כל הזמן הזה נגינת קונטרבס קונבנציונלית?

 

"קונבנציונלית לגמרי. אבל בסוף הצבא אני כבר מתחיל לתופף. אני שומע את אבישי כהן באלבום 'אדמה', יש שם טרק שלו לבד עם כמה כלי נשיפה, והוא מתופף על הקונטרבס. אז אמרתי אוקיי, יש פה זווית אחרת, והתחלתי להתעניין. ראיתי בווידאו שהוא מתופף עם יד שמאל ועם מיתרים פתוחים, הבנתי מה הוא עושה ואמרתי טוב, זה לא עוזר לי הרבה, אז בוא נעביר את התיפוף ליד ימין. התחלתי לחפש באינטרנט וראיתי המון בסיסטים שעושים רוקבילי – סלאפ בייס על הפינגרבורד של הקונטרבס. קצת השתעשעתי בזה אבל לא אהבתי את הסאונד, כי הוא נורא מתכתי ובלי עומק. אז לקחתי את טכניקת ההקשות הזאת, והעברתי אותה לגוף של הבס. המחשבה היא כמו בסלאפ: יש תווים ויש גוסט נוטס, אבל במקום לעשות גוסט נוט על המיתר לעשות אותו על הגוף של הבס, למלא את העניין. ככה התחיל תהליך ארוך של למידה וחקירה, בשני כיוונים. היה את הכיוון של לקחת ספרי תופים, ופשוט לנגן אותם על הקונטרבס: יש מכה עם צליל כאילו של בייס דראם, יש סנר ויש היי-הט. כמו קחון גדול, בכלל בלי להשתמש במיתרים. בכיוון השני, התחלתי להבין את העניין של סלאפ על מיתר תוך כדי שאני מוציא צליל, ואז אפשר לנגן הקשות על ה-two וה-four לא משנה מה התווים שאני מנגן. ואז הוספתי הקשות עם האגודל בין לבין, ועוד סאונדים. ניגנתי בתקופה הזאת בהרכבים הרבה מוזיקה לטינית, אז לקחתי ספרי בס של סלסה ושל מוזיקה קובנית, ומילאתי בהקשות את כל השש-עשריות, ככה שהתווים של הטומבאו (tumbao) יישארו. הגעתי למצב שאני קורא פרימה ויסטה בנגינה כזאת, וזה היה הרגע של ההתמקצעות."

 

צילום: Matthias Rhomberg

 

"כל זה היה עוד לפני שאפילו חשבתי על סולו, ועדיין בלי אלקטרוניקה. פשוט נורא נהניתי לעשות את זה, וגם היתה לי קרקע פורייה כי ניגנתי באירועים, ובהמון מקרים לא היה מתופף כי רצו שקט. אז פעמיים-שלוש בשבוע היו לי גיגים שהתאמנתי בהם עם הרכב על הנגינה הזאת. לימדתי אז גם קצת פסנתר לילדים, והגיג הרציני הראשון שלי היה עם אלי גורנשטיין בהופעה עם שירי פרנק סינטרה. הייתי איתו ארבע או חמש שנים. ואז, בגיל עשרים וחמש, נסעתי להודו לחודשיים לטיול מאוחר אחרי צבא. לקחתי איתי קלרינט, וג'ימג'מתי אתו מלא עם כל מיני הודים וטיילים, זה היה מגניב מאד."

 

"לא יודע למה, אבל חזרתי מהודו ואמרתי שאני רוצה לעשות מופע סולו. הרגשתי שיש לי משהו בבס שאני צריך לתת לו ביטוי. קניתי מולטי אפקט ולופר, והתחילה חצי שנה או שנה של מחקר וחיפוש ובנייה של הופעה. ידעתי שאני יכול לתופף, והיתה לי כבר קשת של סאונדים שאני יכול לבנות מהם עיבוד. שאבתי קצת השראה מוזיקלית מאיזה וידאו שראיתי באותו הזמן, של קונטרבסיסט עם לופר בתצוגת אופנה, עם מלא בחורות הולכות, ואמרתי – זה נראה לי ספוט מגניב (צוחק). אני זוכר משם סאונד קשת עם מלא דיליי. החומר שלי היה גם קאברים וגם קטעים מקוריים, שחלק מהם היו בהמשך החומר של הקטעים הראשונים שצילמתי ליוטיוב. זה היה מאד ראשוני, וקצת מייגע מבחינת הלופר, להקליט שתי דקות עד שנהיה קטע."

 

"ואז התחלתי להופיע סולו במועדונים קטנים, כמו סלונה ביפו וקפה ביאליק. זה התקבל מגניב, כי זה היה מעניין, אבל לא כמו ההתלהבות שאני מקבל עכשיו מהופעות, גם כי זה היה מאד ראשוני מבחינת מה שאני עשיתי, וגם כי מבחינת הקהל זה היה הפעם הראשונה שמישהו רואה דבר כזה. לא היו לי המון הופעות, אבל זאת היתה איזושהי התנסות. מבחינתי זה היה מטורף, אחרי שנים שאני מאחורי להקה ומאחורי הכלי הזה, שאף אחד לא שומע גם ככה, פתאום לעמוד לבד על הבמה. לקח לי שנים עד שנהניתי להופיע סולו, לא בגלל פחד במה בלנגן, אלא כי פתאום הייתי צריך לתקשר עם הקהל, והייתי אז הרבה יותר מופנם ממה שאני עכשיו. זה היה תהליך שעברתי, שעשיתי עליו גם הרצאת TED , של לקחת את הבס ואת עצמי קדימה."

 

 

"בסביבות הזמן הזה, בגיל עשרים ושבע או עשרים ושמונה, הרגשתי שאני מנגן לא נכון, והיו לי גם קצת כאבים, אז לקחתי במשך שנה שיעורים אצל אלי מגן, קלאסי. הוא סידר לי את הטכניקה. התחלנו מההתחלה, עבדנו על טכניקת קשת, יציבה והבעה – בניית משפט, פרייזינג וארטיקולציה. באתי מהג'ז, ושם אף אחד לא אומר לך איך לנגן את זה, רק איזה צלילים לשים איפה, אז זה היה לי מאד מעניין. הייתי בא אליו פעם בשבועיים, על הטוסטוס עם קשת על הכתף, וזאת היתה שנה מדהימה. למדתי ממנו המון."

 

"אחרי בערך שנה של הופעות סולו, חבר טוב שהוא היום המנהל האישי שלי, גיא דיין, אמר לי – בוא נצלם ונשים ביוטיוב. הוא כבר היה בעניינים של הניו-מדיה, אבל אני בכלל לא ידעתי מה זה, וזה גם היה ממש ההתחלה של יוטיוב. אז ב-2008 צילמנו באיזו גינה את 'בלק אורפאוס', שהיה הווידאו הראשון שלי, ואחרי כמה חודשים צילמנו את סיינפלד. זה היה הכי חובבני שיש – מצלמה ששאלנו ממישהו, המיקרופון של המצלמה, והקונטרבס דרך מגבר עם הרבה בסים, כדי שהמצלמה תקלוט. זה היה אווירת חבר'ה וצחוקים. אבל פתאום אנחנו רואים עשרות אלפי צפיות בפרק זמן יחסית קצר. זה הגניב אותנו, ואמרנו ואו, יש פה איזה קטע. אז התחלתי לעשות עוד קאברים ולהעלות ליוטיוב, וזה הצריך דברים שלא חשבתי עליהם, אז קניתי ציוד יותר טוב, וגם היה תהליך של בנייה, של לכתוב, לעבד ולחקור סאונדים."

 

איך הפכת ממישהו שמעלה ליוטיוב סרטונים עשויים בחובבנות, למישהו שמסתובב בין פסטיבלים בכל העולם?

 

"ההופעה הראשונה שלי בחו"ל היתה ב-2013. נסעתי לארצות הברית לניק לויד, שבנה לי את הקונטרבס הנוכחי שלי, כדי לאסוף את הבס, והוא קבע לי הופעה בכנס של ה-ISB (International Society of Bassists) ברוצ'סטר. הוא נסע לשם להציג את הבסים שלו ואמר למארגנים שיעשו לי הופעה. הם פחות הכירו אותי, כי הם קלסיקאים ופחות מחוברים למה שקורה, אבל האנשים כבר הכירו והיה איזה באז, אז היה מפוצץ באנשים והלך מדהים. עשיתי שם גם כיתת אמן, ועל הדרך עשיתי עוד הופעה בניו ג'רזי."

 

"ואז, בזכות היוטיוב, קיבלתי אאוט אוף דה בלו הצעה משני אמרגנים צ'כיים לטור של שש הופעות בצ'כיה, וזה היה מגניב. במקביל התחלתי לנגן עם אחינועם, והמנהל שלה חיבר אותנו לאמרגן באיטליה, ונהיו עוד דברים. באיזשהו שלב מצאנו סוכנות בוקינג באירופה שאנחנו עובדים איתה עד היום, 'בלה קונצרט'."

 

"בהתחלה זה היה הרבה אחינועם וטיפה הופעות סולו שלי, ולאט לאט האיזון התחלף, והבנו שאני כבר לא יכול להמשיך עם אחינועם ושאני רק אמן סוליסט. לפני הקורונה הייתי בערך חצי מהזמן שלי בנסיעות בחו"ל; זה איזון שנראה לי נכון, כי יותר מזה כבר נהיה קשה אישית ומשפחתית. הגעתי למקומות מדהימים שלא הייתי מגיע אליהם בחיים. כל מיני עיירות קטנות, איזה בית שאן של גרמניה, וזה מגניב."

 

"בעקבות וידאו של פלמנקו שעשיתי פנו אלי מפסטיבל הפלמנקו הבינלאומי, והתחלנו שיתוף פעולה. שנה אחת ניגנתי עם גיטריסט הפלמנקו דניאל קסארס, ושנתיים אחרי זה עשיתי כמה הופעות של 'פלמנקו פוגש ג'ז' עם הפסנתרן הספרדי דורנטס ועם טים ריס, הסקסופוניסט של הרולינג סטונז. עשיתי עוד כל מיני אירוחים וגם הופעות חימום: חיממתי את סנארקי פאפי בצרפת, ואת ריצ'רד בונה באיטליה, ובארץ את ויקטור ווטן פעמיים ואת פט מת'יני."

 

צילום: Zorislav Stojanovic

 

איזו הופעה זכורה לך במיוחד?

 

"החימום של סנארקי פאפי. זאת היתה הופעה משוגעת, הכי גדולה שעשיתי סולו. בדיוק התחלתי טור של שבועיים בארצות הברית, והייתי אמור מיד אחריו לטוס להופעה ברוסיה ולחזור הביתה. ואז אנחנו מקבלים הצעה לחמם את סנארקי פאפי ממש אחרי רוסיה. יצא טירוף, שלושה ימים שלא ישנתי לקראת ההופעה הכי חשובה בחיים שלי. היתה טיסה מניו יורק למוסקבה, ואחרי כמה שעות עוד טיסה ליקטרינבורג, ושם גיליתי שהקונטרבס לא הגיע. כל הלילה לא ישנתי כי אולי הקונטרבס יגיע ואולי לא. בבוקר הוא הגיע. ביקטרינבורג היו לי שתי הופעות באותו היום, אחת לבד ואחת שאני מארח את הגיטריסט אלכסנדר מיסקו. אז אני קם בבוקר אחרי לילה שלא ישנתי, נוסע לשדה התעופה לקחת את הקונטרבס, נושם לרווחה דקה, פוגש את אלכס לחזרה של איזה שעתיים, משם לבלאנס איתו ולבלאנס שלי, ואז שתי הופעות. אני מסיים את היום באחת בלילה, ובשתיים וחצי כבר אוספים אותי לשדה. אין לישון ואין כלום. טס למוסקבה, ליי-אובר של כמה שעות, מנסה לעשות כל מה שאני יכול כדי שהקונטרבס יגיע לפריז, טס לפריז, הקונטרבס מגיע, מגיע למלון, מתקלח, ונוסע לבלאנס. אתה על אדרנלין, טירוף. זה היה פסטיבל ג'ז לה דיפונס, רחבה עם 5,000 צופים, ואני נותן הופעה של 45 דקות. אני מרגיש רוקנרול, התלהבות. חוויה משוגעת לגמרי."

 

איזה מוזיקאים השפיעו עליך?

 

"צ'יק קוריאה מדהים עם הוורסטיליות שלו. לאלקטריק בנד שלו פחות התחברתי; בכלל, פיוז'ן אלקטרוני נורא מדויק, כל אזור בית המרקחת, פחות מדבר אלי. אבל Three Quartets של צ'יק קוריאה זה אלבום מדהים, וגם Light as a Feather ו-Origin שהוא עשה עם אבישי כהן, הדברים היותר אקוסטיים. אדי גומז הוא בסיסט שאני מת עליו, וסטנלי קלרק. מג'קו שאבתי השראה לפנות לסולו, והסאונד האטאקי שלו דיבר אלי כשגיליתי אותו, באזור גיל חמש-עשרה. הקשבתי גם המון לסטינג, נורא אהבתי את ההפקות והשירים שלו, גם מהאייטיז וגם אחרי. גם למוזיקה קלאסית הקשבתי הרבה, בטהובן ודביסי ובאך – כל כתיבת הקונטרבס שלי מבוססת הרבה על קטעי סולו של באך. בסוויטות לצ'לו שלו יש המון קווים שמלווים ומתייחסים אחד לשני, וזאת טכניקה שלקחתי משם. בשנים היותר מאוחרות אבישי כהן סידר לי את החיבור של ג'ז למזרחי, שנפתח אצלי גם בשירה וגם בנגינת עוד וגם בכתיבה. אני מתכוון מזרחי עסלי, לא אייל גולן שזה פופ עם סלסולים. זה סאונד שגדלתי עליו. אני בא ממשפחה עירקית, אז זה מה ששומעים בחתונות, אבל התרחקתי משם בתור ילד, ואז אבישי כהן חיבר אותי בחזרה לעניין הזה."

 

אתה עדיין מתאמן?

 

"כבר כמה שנים אני לא מתאמן טכנית כמו שהתאמנתי פעם, סולמות על הקונטרבס או ספרי תיפוף. אני כותב, והכתיבה כל הזמן מותחת את הגבולות, כי אני משתדל לא לבוא מהטכניקה, אלא מהמוזיקה, מהמנגינה שאני שומע, ואז נוצרת בעיה של איך אני מלווה את המנגינה בסולו ואני צריך למצוא פתרונות. הדבר האחרון שהתאמנתי עליו טכנית, לפני כמה שנים, זה Artificial harmonics, אז אני זוכר את עצמי מנגן סולמות, כי פתאום צריך לדייק לא רק במיקום של יד שמאל אלא גם במיקום של יד ימין."

 

"אני מאד אוהב לקחת כלי מסוים, ולהעביר אותו לקונטרבס. קיבלתי למשל עוד מחבר, והבאתי את הצלילים שלו לקונטרבס. ניסיתי לעשות טרמולו עם הקשת, כמו רנו גרסייה פונס, אבל עברתי לטרמולו עם האצבע, והבאתי גם את הקישוטים הערביים – כל מיני גליסים וטרילים. במנאלי בהודו למדתי טבלה, אבל כשחזרתי לא היתה לי טבלה, אז אמרתי – בוא נמצא את זה על הקונטרבס. ואז אתה מבין שאת הגליס אפשר לעשות עם גליס, ואת ה'טונג' אפשר לעשות עם אוברטונים. עבדתי על זה בטירוף, ואז כתבתי את הקטע India Time, שמתחיל בסולו עם אוקטבר שנשמע קצת כמו סיטאר, ועליו הקלטתי איזה ליין ועליו הטבלה, ואז השירה של הטבלה. בהודו גם למדתי את הקונספט של הסווארה, שזה מין סולפג' הודי. 'מה מה ג'ה' זה 'פה פה מי'. כל השירה שלי עכשיו בהופעות מבוססת על זה. ה'כאילו ערבית' שאני שר בהופעה זה לא שפה אמיתית. לקחתי את השמות ההודים של הצלילים והפכתי את זה ליותר ערבי. אני משחק עם זה כדי שזה יישמע יותר שפתי – נגיד 'מה' זה 'פה', אז כשנופל לי הצליל פה אני לא תמיד אומר 'מה', אלא יכול להגיד 'אם' או 'מי'. זה מבנה שנוח לבנות עליו מעין טקסט של שיר."

 

איך אתה בוחר כלי נגינה חדש ומשתלט עליו?

 

"אני מקבל מתנות. קלרינט הגיע מחבר בגיל עשרים ומשהו, וחליל הגיע מאחותה של אשתי לפני כמה שנים. הכלי מגיע ואני מתחיל לנגן. קצת יוטיובים, פה שם טיפ מאיזה חבר נשפן. אני כבר יודע להתאמן, יש לי סיסטם של תרגילים ויש לי אוזן, אז אני לומד ממה שאני שומע. אני לא יודע לנגן הכי נכון, בטח לא כמו נגנים קלאסיים. כרגע עם ילד שני בדרך אני לא רואה את עצמי מוסיף עוד כלי לארסנל, אבל יש לי מחשבה על מפוחית, רק שלא יהיה קשה לסחוב."

 

ספר על הציוד שלך.

 

"אני לא בטוח מה היתה הגיטרה בס הראשונה שלי. היתה לי פנדר לייט, משהו יפני, שלא נשמעה מדהים, והיתה גם סמיק ב-500 שקל, אחלה גיטרה שנשמעה יותר טוב. ואז רציתי חמישה מיתרים, רציתי את המיתר הנמוך, אז מכרתי את מה שהיה לי וקניתי איבנז SDGR, שהיתה בתקציב וגם נשמעה סבבה. אחר כך קניתי בודגוב פרטלס שניגנתי עליה הרבה; זה היה בתקופה של הקונטרבס אז נהניתי לנגן פרטלס. בסופו של דבר החלפתי את האיבנז בג'ז בס חדשה יחסית, שיהיה לי כלי כמו שצריך, ויש לי אותה עד היום. אבל כבר כמה שנים שאין לי כל כך עניין בגיטרה בס. אני כבר לא מלווה, ולא מרגיש שאני נותן ערך מוסף לכלי בתור סולן, כמו שאני מביא לקונטרבס. היה לי רעיון לשלב בהופעה קטע אחד עם גיטרה בס, אבל זה בינתיים רק מחשבה."

 

צילום: שרון עובדיה

 

"בגיל 17 קניתי קונטרבס. המורה שלי הביא לי בס מרומניה, מעץ מלא אבל מאד פשוט. רוב היוטיובים הראשונים שלי היו עם הבס הזה, והוא עדיין אצלי. בהמשך נחשפתי לרנו גרסייה פונס ובהשראתו הבנתי שאני צריך קונטרבס חמישה מיתרים, עם מיתר דו גבוה. חיפשתי כזה, ואפילו נסעתי לאיטליה, אבל היו רק כלים נורא יקרים, וגם יותר גדולים, כי הם בדרך כלל מיועדים לתזמורות. ואז בא לי מהשמיים ניק לויד, שזה בונה קונטרבסים מסינסינטי אוהיו. הוא רצה להרחיב את הקהל שלו, ואמר בוא נלך ליוטיוב, נראה מי הקונטרבסיסטים החמים, והוא ראה אותי. אז הוא כתב לי מייל: 'אני מאד אוהב את הדברים שלך, בוא אני אבנה לך בס ואתה תפרסם אותי'. אנדורסמנט. אמרתי, יש! סוף סוף יהיה לי קונטרבס חמישה מיתרים, וב-2013 קיבלתי אותו. זה יצא win win לשנינו, כי אחרי זה ראיתי אותו בונה עוד כמה קונטרבסים חמישה מיתרים."

 

"זה קונטרבס מעץ וולנט וקצת ספרוס. התיפוף שלי משפיע קצת על הלכה, אז יש באזור הזה שפשופים, אבל המתקן שלי אמר שבינתיים זה סבבה. במקור הקונטרבס היה שלם, אבל אחרי פעמיים שטסתי עם הארון הגדול הזה אמרתי 'לא עוד', וב-2014, בנסיעה לטור במיד ווסט, השארתי אותו אצל ניק והוא החזיר לי אותו עם צוואר נשלף. היום צוואר נשלף נהיה יותר ויותר נפוץ, בייחוד לקונטרבסיסטים שטסים, כי בארצות הברית לוקחים 500 דולר לכל כיוון טיסה עם כלי שלם. גם החלק הרגיש בקונטרבס זה החיבור בין הצוואר לגוף, אז צוואר נשלף עדיף מבחינת פוטנציאל לצרות."

 

"יש לי מגבר פוליטון אחד לאורך כל הדרך, גם לגיטרה בס וגם לקונטרבס, והוא נשמע מעולה. אני מגביר את הקונטרבס עם פיקאפ Fishman Full Circle. כשעובדים עם אפקטים צריך סאונד פאנצ'י ומפוקס, כאילו יותר גיטרה בס, והסאונד של הפיקאפ הזה מדהים למה שאני עושה. אני גם משתמש במיקרופון, בדרך כלל ATM350 של Audio Technica, קצת לסאונד אקוסטי והרבה לתיפוף, כי הפיקאפ מעביר את התיפוף מעפן. שני הערוצים מגיעים לכרטיס קול ואז למחשב שלי, ושם אני ממקסס עם אייבלטון את כל ההופעה. לאפקטים אני משתמש בפלגאין שנקרא TH3, והכל קורה דיגיטלית על הלפטופ. אני בא למקום, נותן דיירקט עם הסאונד שלי ומתחבר ל-in ear, והסאונדמן רק צריך לדייק את התדרים של המאסטר לחדר. זה כיף חיים בהשוואה לתקופה שעבדתי עם לופר ואפקטים חיצוניים ומוניטור, שאז זה היה סיוט."

 

תוכל להסביר איך אתה עובד עם הלופר?

 

"התחלתי עם לופר רגיל, ואז עברתי ל-RC-300 של Boss. יש שם שלושה טרקים שעל כל אחד מהם אפשר להקליט כמה שכבות, והטרקים מסונכרנים אחד עם השני, ואפשר לכבות ולהדליק אותם. בלופר הזה הייתי מקליט על ערוץ אחד רק קצב, ואז גם אם אתה רוצה לופ של שמונה תיבות, מספיקה תיבה אחת של קצב, ואז אתה עובר להקליט את השמונה תיבות של המהלך ההרמוני בטרק אחר, ועל זה אתה בונה. זה היה מקצר תהליכים ומאפשר לבנות עיבוד יותר עשיר. בהמשך עברתי לאייבלטון, ושם יש שתי שיטות של לופינג. אפשר לעבוד בדיוק כמו עם ה-RC-300, ובזה אני משתמש לקטעים היותר פתוחים מבחינת המבנה, או לדברים נורא מינימליים, עם רק לופ אחד או שניים. השיטה השנייה באייבלטון זה טיימליין של כל הקטע, שעליו אתה מגדיר מתי אתה רוצה שהלופר ייפתח וייסגר, מתי הוא יעשה אוברדאב, ומתי לעבור לפריסט אחר של אפקטים. ואתה גם לא מוגבל בכמות הלופים. זה מדהים. אני לוחץ פליי ומנגן את השיר, בלי להסתכל למטה ובלי להתעסק עם הלחיצות. אני מתחיל תמיד עם קליק באוזן, ואז כשיש קצב אני כבר לא צריך את הקליק, אבל לפני כל חלק שאני מקליט אני שם תיבה של ארבעה קליקים, כדי להזכיר לי, ואם לרגע שכחתי אז יש גם מסך שאני רואה איזה ערוץ הולך להיות. אני לא צריך לעשות שום דבר, רק להיות מדויק, כי הכל מוגדר מראש ואם טעית בתיבה אחת של הלופ, זה מפרק לך את כל הקטע."

 

היו לך פאשלות כאלה?

 

"מלא. אם הפאשלה קרתה לקראת סוף הקטע, אז סביר להניח שהיא לא נוראית, כי כבר יש קטע, ואני לא אתחיל מחדש. אבל אם היא קרתה בהתחלה, אז אני צוחק על עצמי ואומר לקהל שהלופ יצא לא משהו, you deserve better, והם מבסוטים. הם גם חווים איזה קטע אנושי, כי הכל בהופעה כזה קסם, ואז פתאום רואים את הבנאדם. אני לא מתבייש בזה. ההופעות עוברות חלק בדרך כלל, אבל פעם בכמה הופעות יש איזה קטע לא מדהים; לאו דווקא טעות, אלא סתם שאתה יודע שזה יכול להישמע יותר טוב."

 

בתקופת הבטלה מאונס של הקורונה, במקום לאפות לחמי מחמצת, בן עזרא החליט להגשים חלום ישן: הוא הקליט אלבום סולו פסנתר בשם Intermission, שיצא לאור לפני מספר שבועות. "אחרי חודש-חודשיים של סגר הבנתי שזה לא נגמר וצריך לעשות משהו. בדיוק לפני הקורונה שחררתי את האלבום השלישי שלי, Hide and Seek, ששם פירקתי את הקונטרבס לגורמים ואמרתי את כל מה שהיה לי להגיד אתו באותו הזמן. אבל תמיד היה לי חלום לעשות אלבום פסנתר, אז אמרתי אוקיי, יש לי מלא זמן פנוי, זה הזמן. אספתי דברים שכבר כתבתי, מצאתי כמה דברים ישנים שכבר הוצאתי בגירסת קונטרבס ועיבדתי אותם לפסנתר, וגם התחלתי לכתוב. היתה תקופה של חצי שנה-שנה של מלא פסנתר, שש שעות ביום, לכתוב ולהתאמן, ובסוף יום שלם של הקלטות."

 

התקופה האינטנסיבית הזאת עם הפסנתר השפיעה על נגינת הקונטרבס שלך?

 

"מוקדם לדעת. רק עכשיו סיימתי את הפרויקט ואני חוזר לבס. יכול להיות שעוד חצי שנה או שנה אני אראה שזה עשה משהו."

 

עם איזה מוזיקאי, חי או מת, היית רוצה לנגן?

 

"צ'יק קוריאה. הייתי מת לנגן איתו. הייתי רוצה גם לעשות איזה סשן עם ג'קו. בארץ יכול להיות מגניב לנגן עם עומרי מור, ואני בטוח שזה גם יקרה."

 

לאיזה מוזיקה אתה מקשיב בזמנך הפנוי?

 

"באוטו זה כרגע בעיקר חני נחמיאס שרה שירי יום הולדת, בגלל הילד שלי (צוחק). הוא גם משתתף בדיסק Hide and Seek שלי – ביום האחרון של ההקלטות ראינו שהצליל האחרון של הקונטרבס בקטע Daldaya התחרבש וצריך להקליט אותו עוד פעם. אשתי והילד, שהיה אז בן חצי שנה או שנה, היו באולפן, כולם שקטים, ואיך שאני נותן את הצליל הוא פתאום נותן צרחה. נשפכנו מצחוק והכנסנו את זה לשיר."

 

"כבר שנים שאני לא שם דיסקים ולא שם ספוטיפיי. אני מתעסק כל הזמן במוזיקה, אז כשאני לא עובד אני צריך את השקט כדי לנקות את האוזן. אני נחשף למוזיקה חדשה דרך הפיד בפייסבוק, אז אם למשל נגה ארז מוציאה שיר אז זה מעניין אותי. כשאני טס בעולם אני אוהב להיחשף להופעות מגניבות בפסטיבלים. היה למשל איזה בחור בברזיל בשם איולנדה, שמנגן על מנדולינה והוא היה מדהים. או גו גו פינגווין, שראיתי הופעה שלהם, וגם היה מדהים."

 

מה אתה יכול להגיד לבסיסטים צעירים שלומדים את הכלי?

 

"תתאמנו מלא, תחקרו מלא. זה הדבר היחיד שאני יכול להגיד."