ראיון עם הבסיסט, המוסיקאי, והמפיק יוסי פיין

[iBass Desk]

ביוגרפיה

יוסי פיין נולד בשנת 1964. הוא התפרסם בארץ בגיל צעיר כפנומן בס, וניגן לצד שלום חנוך, יזהר אשדות, עופרה חזה, קורין אלאל, מיכה שטרית, מאיר בנאי, עידן רייכל ואחרים. בין השנים 1985 ו-1995 הוא גר בניו יורק, ועבד, בין השאר, עם דייוויד בואי, לו ריד, גיל אוונס, סטנלי ג'ורדן, להקת "בושרוק", מישל נדגאוצ'לו, וויו פארקה טורה. הוא הנהיג את הרכב המוזיקה האפריקאית "אקסנטריק סאונד סיסטם", ובשנים האחרונות מרבה לשתף פעולה עם נגן כלי ההקשה בן אילון. יוסי פיין הוא גם מפיק מוזיקלי מבוקש, שעבד עם הרכבים כדוגמת שב"ק ס, פורטרט, הדג נחש, והשמחות. בנוסף, הוא מלמד נגינה בבס והפקה מוזיקלית בבית הספר רימון ובמכללת BPM.

באיזה גיל, מאיזו סיבה ועם מי התחלת לנגן בבס?
התחלתי לנגן גיטרה בגיל ארבע, ובס בגיל 16. עברתי לבס כי מאד אהבתי את הכלי ונכנסתי לסגנון הפאנק, וזה היה כיפי. הייתי גיטריסט שני בלהקה בתיכון ולא היה בסיסט, אז שאלתי בס מרפי ידידיה, שאיתו הייתי בקשר טוב, ומשם נהייתי בסיסט.

מה היה הציוד (בס + מגבר) הראשון שלך?
הבס הראשון שלי היה חיקוי פנדר ג'ז בס, שקניתי מרפי ידידיה. אחר כך השתדרגתי ללאדו (Lado). המגבר הראשון שלי היה של מלכי - הוא היה בונה מגברים ובוקסות בשנות השמונים המוקדמות ביפו.

אצל איזה מורים למדת במהלך השנים, ומי מהם השפיע עליך במיוחד?
לא למדתי אצל אף מורה. הקשבתי המון לאלבומים, וכמובן ניגנתי עם מוזיקאים שכיוונו אותי, בייחוד קלידנים ומתופפים. רייל וזלי גרנט (Rael Wesley Grant), הבסיסט של להקת "בושרוק" (Bushrock), לימד אותי שיעור אחד על טכניקה.

השיעור ההכי משמעותי אולי שקיבלתי היה אצל ג'קו פסטוריוס. הוא אמר לי לבוא אליו לשיעור מוזיקה. בשיעור הוא כמעט לא ניגן בס, אלא פסנתר, ודיבר על חשיבות המלודיה, וכמובן ההרמוניה. יצאתי משם מוזיקאי הרבה יותר טוב. זה היה תמיד המוטו: להיות מוזיקאי יותר טוב, יותר שלם. ג'קו היה מגיע להופעות שבהן ניגנתי ומבקש לעלות לקטע או שניים. אחרי כל פעם כזאת הייתי קופץ 15 צעדים קדימה. לנגן מיד אחריו, על אותה הבס שלי ועם אותו המגבר, ולשמוע את ההבדל בהכל - זה היה השיעור הטוב ביותר.

מיהם הבסיסטים שהשפיעו עליך, ואיך?
בישראל הבסיסט שהשפיע עלי במיוחד היה אוהד אינגר. הוא ניגן אז בלהקת "חמסין", והוא אחת הסיבות שבגללן רציתי לנגן על בס. חוץ ממנו - סטנלי קלארק, שממש רציתי לנגן כמוהו; הוא היה כל כך פורץ דרך. גם לואיס ג'ונסון, לארי גראהם, מארק קינג, פול ג'קסון (שניגן עם הרבי הנקוק), וכמובן ג'קו פסטוריוס.

יש עוד בסיסט שמאד השפיע עלי: רייל וזלי גרנט. הוא ניגן בלהקת "בושרוק" מניו יורק, ואני החלפתי אותו ברבות הימים כשהוא פרש מהלהקה. הכרתי את כל המוזיקה שלהם, כי התאמנתי על התפקידים שלו. הוא היה מתקדם מאד, וכמעט אף אחד לא ממש יודע עליו, אבל טובי הבסיסטים בניו יורק ידעו מיהו.

עוד בסיסטים שמאד השפיעו עלי הם הבסיסטים של הרגאיי בשנים 1970-1985, כמו אסטון בארט (שניגן עם בוב מארלי), רובי שייקספיר, ופלאבה הולט. הם היו נגני ההקלטות של ג'מייקה. הסאונד והבייסליינים שלהם מאד השפיעו על הדרך שבה אני מנגן.

וגם מישל נדגאוצ'לו. היא בסיסטית טופ, וניגנתי בהרכב שלה. הייתי צריך לדעת לנגן את הסטייל שלה אחד לאחד, והיא מאד הקפידה. בחלקים מסוימים בהופעות ניגנו שני בסים על הבמה, כמו כאן:

מיהם המוזיקאים שאינם בסיסטים שהשפיעו עליך במיוחד ומדוע?
בתור בסיסט אני מאד מושפע מקלידנים שניגנו סינטי-בס, אז הרבי הנקוק, סטיבי וונדר, ג'ורג' דיוק ויאן האמר - כל אחד מהם הוא בסיסט ענק בתחומו. גם כשאני מנגן ג'ז סווינג, אני מנגן יותר כמו שאורגניסט מנגן עם הפדלים - בסגנון ג'ימי סמית - מאשר כמו קונטרבסיסט. הסגנון הזה בדרך כלל הזיז אותי יותר כשהוא בא עם הסאונד השמן, וגם תפקיד הבס היה מאד קשור להרמוניות.

בתור בסיסט סולן, אני מושפע מג'ימי הנדריקס, אדי ואן היילן, סטיוארט קופלנד, טוני וויליאמס, דה אדג', מיילס דייויס, ועוד כל כך הרבה. אין לזה סוף.

מהו הציוד הנוכחי שלך?
מגבר מרקבייס 800 עם בוקסה של 15 אינץ', ועוד בוקסה של 2x10 אינץ'. אני אספן כפייתי של פדלים וסאונדים, ויש לי יותר מדי מהם כדי לרשום, אבל תמיד בסוף אני מנגן על מולטי אפקט BOSS ME-50B.

יש לי יותר מעשר גיטרות בס שונות. העיקריות הן:

• Spector
• Vigier Arpege
• Fender Jazz Bass 75
• Schecter 5 string

יש לי גם אוסף של כמה גיטרות בס אקוסטיות שאני מאד אוהב.

האם אתה עדיין מתאמן? אם כן, איך?
אני לא מתאמן בכלל, אלא אם כן יש לי מופע סולו, מה שקורה הרבה בזמן האחרון, ואז אני מתאמן על המופע כל השבוע שלפני ההופעה, בערך שלוש שעות ביום. הטכניקה שלי חוזרת תוך כמה ימים, והשאר הוא בראש. אני לא מתאמן כבר משנות התשעים, ואחת הסיבות היא שקלטתי שאני מביא את התרגילים שעליהם התאמנתי להופעה, ולפעמים אין ממש קשר בין הדברים. אז אני תמיד מעדיף להשאיר הכל פתוח לרגע. אבל בעבר התאמנתי הרבה. בייחוד לפני שנסעתי לניו יורק הייתה שנה שבה התאמנתי המון כל יום, בערך 6-8 שעות. הייתי לוקח איתי את הבס לכל מקום, מוציא אותה וממשיך להתאמן. גם בניו יורק ניגנתי המון והתאמנתי, בייחוד על סאונד ועל גישה - כי טכניקה הייתה לי, אבל זה לא הכי חשוב.

במה היית רוצה להשתפר כנגן, וכמוזיקאי בכלל?
בהכל. אני תמיד עובד על המוזיקאי שבי - כותב הרבה, מלחין, מעבד, מפיק סאונד. הייתי שמח לשפר את הצד המלודי, וגם לשפר את יכולת ההירמון - להיות יותר כמו קלידן גוספל. והכי הייתי רוצה לשפר את יכולת השירה שלי, זה הכי בוער כרגע.

למה כמעט ולא רואים אותך מנגן על בס 5 או 6 מיתרים?
עם שש אני לא מסתדר, הצוואר גדול מדי ואני לא זקוק למיתר הגבוה. בחמש אני מנגן בהחלט, בעיקר בהקלטות ולפעמים בהופעות לא שלי. אני מגיע לכל הסאונדים גם עם בס ארבעה מיתרים; כשצריך, אני מכוון את המיתר הנמוך לדרופ וכל פעם משנה.

עבדת בארה"ב כבסיסט לצד כמה מהשמות הגדולים של עולם המוזיקה. מה היו ההבדלים המשמעותיים בין העבודה שם לעבודה בארץ, מהזווית של בסיסט?
הסאונד. אם הייתה תחרות, אז היא הייתה בסאונד. בכל הופעה, גם במועדונים קטנים, הייתי מגיע עם שתי בוקסות של 15 אינץ' ומגבר 800 ואט, כי ככה היו עושים כל הבסיסטים הטובים ביותר, ולא יכולתי לבוא עם פחות מזה אם רציתי להגיע לנגן עם הגדולים. גם הגישה של איך אתה מנגן - להחזיק גרוב לאורך כל ההופעה, להכיר המון סגנונות שונים, ולדעת לצטט אותם. יצא לי לנגן עם טובי המתופפים, ואני חושב שהם אהבו את איך שהחזקתי את הקרקע יציבה לאורך כל ההופעה. גם ההתלהבות והאיפוק - תמיד לגרום לכולם להישמע יותר טוב מעצם זה שאתה בהרכב. בארץ לא היה ממש מקום לבסיסט להתפתח, המוזיקה לא דרשה את זה.

גם התחרותיות הבריאה בין הבסיסטים שהיו אז באזור, כמו דריל ג'ונס, מרקוס מילר, ג'קו פסטוריוס, ויקטור ביילי, מרק איגן, ופרננדו סונדרס. אלו היו הבסיסטים שהחלפתי הרבה פעמים בשנים הראשונות, ולא יכולתי להרשות לעצמי להיות פחות מהם מבחינת הסאונד והגישה.

בסדנא בנושא הפקה מוזיקלית שהעברת במכללת BPM, סיפרת על מפיקים שמעדיפים להקליט את הבס אחרון, אחרי שכל שאר הכלים הוקלטו. תוכל להרחיב על הגישה הזאת?
לי נוח למקם את הסאונד של הבס ואת המהלכים המוזיקלים, ולהבין איך לנגן אותם - יותר קדימה או יותר אחורה - לאחר שכל השיר כמעט גמור. רק אז אני מבין מה לעשות. זה הרבה יותר מוזיקלי ככה, וגם נשמע יותר טוב בתוך הקטע. זה ממש יכול לשנות את כל ה-feel של השיר, איך מנגנים את התפקיד.

האם העובדה שהתחלת את דרכך המקצועית בתור בסיסט, משפיעה על הדרך שאתה מפיק? ובכיוון ההפוך - האם הניסיון שלך בתור מפיק גורם לך כיום לנגן על הבס בצורה אחרת?
בסיסט הוא מוזיקאי שבדרך כלל מבין מה המתופף, הגיטריסט והקלידן מנגנים, וזה כבר עוזר להבין את התמונה הכוללת יותר טוב. בתור בסיסט, גם הגישה לסאונד ולתדרים תמיד הייתה קרובה לליבי. ברור שזה שבאתי מבס השפיע על ההפקות שלי - יותר בס במיקס, ותפקידים שנשמעים טוב בוופר ובסאב-וופר. תפקידים מרקידים, זכירים, וכמובן - גרובבבבבב.

והניסיון בהפקה כן שינה את הנגינה שלי - מהרגע שהתחלתי להפיק, אי שם בשנות התשעים, התחלתי לנגן יותר עדין, פחות תווים ויותר סאונד שמן.

איזו עצה יש לך לנגנים מתחילים?
להתאמן על תפקידים - לחפור ולאהוב את מה שמנגנים. זה הכי חשוב. מעבר לזה, לצאת לחקור סגנונות שונים ממה שמנגנים. למשל לנגני רוק, לחקור ג'ז-פאנק, ולנגני ג'ז לדעת לנגן סגנון אחר. זה חשוב להכיר מוזיקה מכל הסוגים. אין יותר טוב או פחות טוב. אם יש חיבור - אז זה טוב. לא משנה באיזה סגנון.

איזו הופעה או הקלטה זכורה לך כחוויה מיוחדת?
וואו, זאת שאלה מאד קשה. יש לי מעבר לאלפיים הופעות. ב-1986 ניגנתי בהופעה עם התזמורת של גיל אוונס כשהיא מארחת את ג'ון מקלפלין, שיצאה באלבום בשם We Remember Jimi. כיום אפשר לשמוע אותה רק ביוטיוב:

ההופעה הייתה באיטליה. הייתי בן 21, בתחילת הדרך שלי בניו יורק, וזה היה מאד משמעותי בשבילי אז.

.ההקלטות של האלבום Outside של דייוויד בואי היו מאד כיפיות בגלל האווירה היצירתית שם.

ההופעות הכי כיפיות היו עם בושרוק. הנה אחת הראשונות שלי, בגיל 20 (שנת 1985), כשרק הצטרפתי להרכב. גם ההופעה הזאת היא באיטליה:

עוד היה הרכב פאנק מניו יורק בשם Kelvynator, שניגן פאנק שחור במקצבים אסימטריים.

כאן יש מבחר הקלטות שבהן ניגנתי או הפקתי, בהמון סגנונות שונים.

עם איזה מוזיקאי - ישראלי או לא, חי או מת - היית רוצה לנגן?
הרבי הנקוק - הוא עדיין חי ולא יצא לי לנגן איתו. גם מיילס דיוויס, ג'ורג' דיוק, וקורי הנרי. בארץ יש מוזיקאים צעירים כמו טוקי שטרן וסתיו אחאי, שמביאים למוזיקה היותר ג'זית משהו חדש שאני מאד אוהב. ויש כאלו שאני אוהב לאו דווקא כדי לנגן איתם, אלא אני נהנה להיות בקהל, כמו ההרכב "פנחס ובניו".

יש משהו שתרצה להוסיף - מסר אישי, תובנה, או עצה?
להמשיך ליצור ולנגן, גם אם זה לא המקצוע העיקרי שעוסקים בו. זה מרפא לנפש וגורם לשמחה למי שיודע לנגן, אפילו קצת.