לקחתי את התמונות מויקיפדיה ואני מצרף הסבר קצר על שני סוגי הליפוף.
ראונדס כשמם, בעלי ליפוף עם פרופיל עגול. ככאלה, כאשר המיתר נלחץ כלפי הפרטבורד נקודת המגע היא קצה העיגול, או יותר נכון קצה הקשת החיצונית.
להלן האיור, הקו האדום מייצג את הפרטבורד.
הסאונד האופייני מאוזן, יש בו מהכל.
פלאסט גם כן כשמם, בעלי לפוף שטוח. למיתר באיזור הלחיצה כלפי הפרטבורד יש יותר שטח מגע, ככזה הוא פחות פוגע בפרטבורד ולכן ממליצים להשתמש בו על פרטלס כאשר הלחץ כתוצאה מנגינה הוא בין המיתר לפרטבורד בניגוד לבין המיתר לפרטים עצמם.
איור מזעזע נוסף:
הסאונד האופייני הוא פחות טרבל, בעיקר בס.
לגבי עובי מיתרים,
עובי מיתרים רלוונטי בשתי אופנים שונים. הראשון הוא דינמיקה ומגע מבחינת הנגן, וצלילות של תווים.
מיתרים עבים יותר יהיו יותר "כבדים" לנגינה, שטח המגע עם האצבע הפורטת (או המפרט) גדול יותר. יהיה קשה יותר (אבל לחלוטין אפשרי) לנגן מהר ויהיה צורך ביותר עוצמה בהתאם בשביל דינמיקה חזקה יותר בהשוואה למיתרים דקים יותר.
המיתרים העבים, בדר"כ בעלי טנשן גבוה יותר, מה שמאפשר לכוון אותם לתווים נמוכים יותר מהרגיל (לדוגמא, מיתר E פתוח יהיה טון וחצי נמוך יותר, #C) אך המיתר בתווים הללו יהיה מתוח ולא רפוי.
מיתרים בקוטר גבוה ובעלי טנשן גבוה גם כן, שמכוונים לטיונינג גבוהעלולים ליצור עומס על הצוואר ולגרום לנזק, חשוב להיזהר ולא למתוח בחוזק (זה תמיד נכון).
אין פעולה כלשהי שסטאפיסט צריך לעשות כדי להתאים את הבס שלך למיתרים בקוטר שונה, אם אתה יודע להחליף את המיתרים בעצמך לא תהיה לך בעיה להחליף לקוטר גדול יותר.
מה שכן יתכנו מגבלות מצד הבס שלך לגבי המיתרים שניתן ו\או כדאי לשים עליה.
לדוגמא, בבס בעלת מבנה Strings through body, תוכל לשים מיתרים רק עד הקוטר שיכול לעבור דרך החורים שעוברים דרך הגוף, שלהם קוטר מוגבל.
מדובר בבעיה לא נפוצה במיוחד, אבל במידה ותקנה סט בעל קוטר חריג יתכנו בעיות.
כמובן שישנם גם בסים בעלי צוואר חלש יותר מבחינה מבנית ולא יכולות להחזיק עליהן מיתרים בטנשן גבוה בכלל, דוגמאת הצוואר של ריקנבאקר 4003,
עד לשנת 1985 (תודה אילן) שבה שינו את הצוואר.