לוח ניקוד

בשנות ה-60 יפן ייצרה גיטרות באיכות איומה. בשנות ה-70, אני זוכר מצוין כי ב-75' התחלתי לנגן, "גיטרה יפנית" היה ביטוי לחיקוי פנדר / ריקנבאקר / גיבסון זול ומעפן. לכולם הייתה כזאת (או הופנר) כי פנדר/גיבסון עלו כמו וילה. אבל כמה חברות כבר התחילו אז לשפר את האיכות, ולמערב לקח הרבה שנים לקלוט את זה. זה קרה בגדול מתחת לרדאר. צריך להבין שיש הרבה מאוד שמות אבל בגדול היו 4 מפעלים גדולם ביפן שייצרו את הכל. הנה איבנז מתקופת הזבל: פריצת הדרך המשמעותית הראשונה הייתה של ימאהה, באמצע שנות ה-70, עם סידרת ה-SG, שהייתה לס-פול עם צללית שמזכירה גיבסון SG. הן היו בנויות ממש מעולה, אבל הנקודה החשובה הייתה שימאהה הצליחו ב-75' לגייס את קרלוס סנטנה. שלוש שנים אחר כך, ב-78', הוא היה עם ימאהה על השער של גיטאר פלייר, התנ"ך שלנו אז. העולם המערבי היה בהלם כשראה את סנטנה, אז במעמד של גיבור גיטרה, מחליף את הגיבסון שהייתה מזוהה איתו בגיטרה יפנית. אנשים אמרו, סנטנה?! אבל הלכו לנסות מה זה הדבר הזה שגרם לסנטנה לשים בצד את הגיבסון. בשנות ה-70 הייתה תקופת ה-Lawsuit, "תקופה התביעה", שבה יצרנים אמריקאים תבעו את היפאנים על הפרת זכויות יוצרים. הם עשו את זה כשהבינו שבזמן שפנדר וגיבסון הידרדרו ברמה (גיבסון בתקופת נורלין ופנדר בבעלות CBS), היפאנים למדו לעשות גיטרות, והקונים דווקא כן שמו לב שהיפאניות יותר טובות מהזבל שפנדר עשו אז. אז אחרי שהצליחו לגרום ליפאנים להפסיק לייצר העתקים, פנדר קנו את המפעל היפאני וחידשו את הייצור, רק שהפעם הייתה מדבקת פנדר על ההדסטוק. זה הכל. אבל זה אמר שהאמריקאים הבינו שהיפאנים עושים פנדר יותר טוב מפנדר. אחר כך באו בילי שיהאן ונייתן איסט וכל המטאליסטים באייטיז שעשו גיטרות עם איבנז, כשהסמל היה סטיב ואי. למרות שברור לכם שכל הגיטרות שאיבנז עשו לסטיב ואי נבנו בקאסטום שופ בארה"ב. בעשור האחרון במערב התחילו להבין שימאהה עשו גיטרות טובות עוד לפני "התביעה", בסוף שנות ה-60, רק שבמערב נרדמו, והתעוררו רק כשזה התחיל לפגוע במכירות של פנדר וגיבסון. בעיקר מדובר בעיצובים מקוריים, כשימאהה ואחר כך איבנז החליטו לנסות דברים נועזים במקום איזה כאילו-פנדר חיוור. חלק מהעיצובים היפאניים ההם התבררו כמצוינים, כי הם באו במקביל עם שיפור משמעותי מאוד בחומרים ובגימור. אקוסטיות של ימאהה מסידרת FG מתוצרת יפן (היו אח"כ טייוואן וסין, פחות טובות) נמכרות במחירים מצוינים. הקלאסיות (מיתרי ניילון) של ימאהה הן מעולות, וקלאסיות וינטאג' של ימאהה מביאות מחירים גבוהים מאוד. בבאסים, היום חלק מהדגמים של ימאהה מהשנים 69-72 מביאים מחירים של כלי אספנות. גיטרות הסמוראי (רשמית SB-5A), למשל, שכשהייתי ילד לא יכולת להיפטר מהן אפילו אם ניסית לתת למישהו במתנה, עושות היום במצב טוב גם $1,500. זה לא מחיר של פנדר מאותה שנה, אבל אני לגמרי זוכר תקופות שאם היית מקבל מאה דולר על אחת כזאת היית מאושר. הן גם נוחות בצורה יוצאת דופן. לקריאה נוספת, כמו שאומרים: https://reverb.com/news/the-offbeat-appeal-of-yamahas-vintage-flying-samurai-and-banana-basses

זה נכון, לפחות ככה גם אני זוכר. (כוורת שרו על זה בשנות השבעים: "מכשיר שבונים אותו ביפאן ומביאים באניה, מספר מה לפני שעה קרה כאן".. העולם שמח) אבל בשונה ממייד אין צ'יינה שעדיין לא גילו שם איכויות נסתרות, די מהר אי שם בשנות השמונים נדמה לי התחילו להבין שהיפנים עושים עבודה ממש טובה. היום הכלים היפנים של פנדר נחשבים טובים לא פחות מהאמריקאים. בכל מה שקשור באיכות בנייה הם כנראה עולים עליהם. מה שנשאר לאמריקה זה יתרון המקור - הכלים האלה נולדו שם והמוזיקה האמריקאית עדיין חיה אותם. את זה אי אפשר להגיד על יפן, ולכן זה עדיין חיקוי של תרבות אחרת. ככל שכלי הנגינה נושא מטען תרבותי, לכלי אמריקאי יש יתרון. מעבר לזה, איכות היא קריטריון אוביקטיבי והיפנים עושים עבודה מעולה. נראה לי שמה שעוצר זה באמת עניין של סחר בינלאומי. ליפן יש שוק מקומי גדול ויש להם את כל מזרח אסיה שזה המון אנשים אז בטח לא דחוף להם לחפש שווקים פצפונים במזרח התיכון. לאירופאים יש כלים שלהם, באירופה יש המון וורוויק, פראמוס, ויז'ייה, סנדברג, ועוד ועוד, שלא נמכרים כל כך בארה"ב ולכן גם לא כל כך פה. אנחנו אוהבים באופן מסורתי כל דבר מאמריקה, בטח כל מה שקשור במוזיקה. אנחנו קונים ג'אז בס כי היא נשמעת כמו המוזיקה שאנחנו מכירים ואוהבים, שמגיעה מארה"ב. מעטים הנגנים שמחפשים באמת משהו שמתאים להם והוא איכותי. גם אלה יחזיקו בסופו של דבר פרסיז'ן או ג'אז כי זה מה שהאוזן של המוזיקאים סביבם מחפשת כשהם חושבים על בס. חפרתי. עדיין, הייתי רוצה חנות בארץ שאפשר לקנות ממנה פנדרים יפניות חדשות לרענן קצת גם את שוק היד השניה..