הסולם המוקטן. צפייה חובה.

[RT]

אחרי שתראו תבינו כמה כיף לפסנתרנים, אבל אפשר לקחת מכאן הרבה מאד גם לבס.
מי שלא מובנים לו מונחים או עקרונות מסוימים מוזמן לשאול.

 

 

ובגלל שהקישור לביל אוואנס חזק כ"כ הנה משהו מקסים במיוחד.

 

 

[Musical Dream]

כיף לפסנתרנים... עשה לי געגועים לפסנתר!

החכמתי ונהנתי, תודה!

[GalShaya]

זאת אחלה דרך להעביר את האינפורמציה הזאת וזה מדהים כמה התזאורוס המלודי של ג'אז בנוי על הדברים האלה והסמנטיקה היא ייצוגית לחלוטין (סופר לוקריאן, אף מודוס שמדברים עליו בג'אז הוא לא המודוס, פשוט הדרך של עולם חדש להסביר את עצמו דרך הדבר הקרוב ביותר).

אני לא זוכר איפה קראתי את זה אבל אני זוכר ציטוט של אושיה גדולה מהמוזיקה הגרמנית בתחילת המאה הקודמת (סביבות 1912 בטח) שמדבר על מות הטונאליות ואומר שאין טעם בטונאליות כבר אחרי דברים כמו אקורד מוקטן 7 (לא חצי מוקטן, C Eb Gb Bbb/A ) ואני זוכר שלקח לי שניה להבין למה הוא מתכוון נוכח העובדה שזה היה משהו שחשבתי עליו בתור Fact of life. 

המציאות היתה שטונאליות היתה כמובן משהו הרבה יותר מבוסס במשך בערך 200 שנה עד לאותה נקודה וה holy grail של טונאליות היא מודולציות מאוד הדרגתיות ומחושבות, כאלה שחומקות מתחת לרדאר אבל יוצרות דינמיקה מאוד גדולה. אם מסתכלים על השפה ההרמונית של התקופות האלה, אצל באך אנחנו נראה כל מיני דברים שאנחנו יכולים היום לקרוא להם טנשנים (9-11-13 וכו') אבל באותו זמן היו "צלילים זרים" או פשוט התרגום הפרקטי של המילה טנשן, מתח, אבל לא כמו היום שטנשן יכול לעמוד בפני עצמו בתור "צבע" טנשן דאז יגיע באיזשהוא שלב לפיתרון כלשהוא וכמובן שמאות ספרי הרמוניה כבר נכתבו רק כדי להסביר את כל הדרכים שבהן זה קורה.

בתקופה הקלאסית אנחנו רואים היעלמות מסוימת של הצלילם הזרים מהסוג הזה והולכת הקולות מהסוג הזה לטובת חשיבה יותר ליניארית, כזאת שיכולה לעקוב אחרי חוט מחשבה יותר דינמי ומשתמשת בהרמוניה בצורה יותר תאטרלית ואת אותן המודולציות שיכולות לעבור בתיבה או שתיים אנחנו מחליפים ב3 או 4 דקות של בטהובן עובר מסולם פה לסי במול או משהו כזה, אבל בדרמה היסטרית ובעזרת דומיננטות, ההיגיון היה פשוט, דומיננטה צריכה להיות מבוססת ע"י זה שמשהו ירגיש כמו בית (טוניקה) ורק כמשהו ירגיש מחוץ לאותו בית (סאב דומיננטה) נוכל להיות בדרך למקום אחר. כל הדבר הזה מאוד הגיוני כשלומדים את כל הנושא של יחסים בין צלילים יסודיים ע"פ שורת האוברטונים וממש מסביר את כל הדברים האלה שההיגיון המוזיקלי בהם יכול להיות קצת חמקמק בצורה פיזיקלית נטו ודי קסומה. 

כשבודקים את אותו הנושא של יחסים בין צלילים יסודיים ע"פ שורת האוברטונים רואים גם את היוצאים מן הכלל, כאלה שאין ביניהם יחסים בגלל שהם כלכך רחוקים אחד מהשני, טרצה קטנה וחצי טון הם מהמובילים בהם. כשיש אקורד כמו אקורד מוקטן 7 (אותו אחד שהזכרתי למעלה) אנחנו נתקלים באותה סימטריה שהבחור בוידאו מתאר, אבל בעוד שבג'אז מקבלים אותה באהבה במוזיקה קלאסית היא גרמה לאנשים לאבד את הקרקע מתחת לרגליים, בגלל משהו שהוא היגיון די מתמטי. כמו שהבחור מתאר, אקורד מוקטן 7 הוא בעצם דומיננטה, וכמו שאנחנו יודעים בדומיננטה יש צליל מוביל שיפתר למעלה, אז אם אנחנו רוצים דומיננטה להגיע לדו, יהיה באקורד הזה את הצליל סי, מכך נובע שבאקורד יהיו הצלילים סי רה פה ולה במול. אוקיי, אבל נוכח העובדה שהאקורד סימטרי לגמרי (וכל עוד אנחנו בכיוון מושווה) מה שונה הסי הזה מכל צליל אחר בו? במידה ואנחנו חושבים מחוץ לקונטקסט ולביסוס של דברים הרמוניים קודמים (חשיבה לא מאוד פרקטית מכיוון שקונטקסט הוא הכל, אבל היא כן ניתנת ליישום) בגלל שהאקורד סימטרי כל צליל באקורד הזה זכאי לאותו התיפקוד של טון מוביל, מכאן אפשר להבין שהאקורד הזה יכול לא רק להוביל לסולם דו, אלה גם למי במול סול במול ולה (או סי דאבל במול אם אתם פיוריסטים) ונוכח העובדה שמי שפה יודע שאפשר באותה מידה להוליך לכל האקורדים המינוריים של אותם הצלילים באותה מידה, ושדומיננטה לאקורד המינורי של צליל מסוים יכולה לתפקד גם בתור דומיננטה למז'ור המקביל שלו, כמות האפשרויות הפכה להיות מגוכחת, ומי שהקשיב לקצת מוזיקה מהמאה ה19 ותחילת ה20 יודע את זה, מוואגנר לדביסי יש עושר טונאלי לא ייאמן שהפך לאט לאט לכאוס בלתי ניתן לשליטה ובחזית שלו הסולמות הסימטריים (אין אחד שהקשיב לדביסי יותר מכמה שעות ולא זוכר את הסאונד הזה של סולם הטונים שלמים שנמצא כמעט בכל המוזיקה שלו) היישום שלו בג'אז הוא חלק עצום מהשפה ההרמונית והמלודית אבל הסמנטיקה שבה הוא מוסבר גורמת ליישום שלו (בשביל ג'אזיסטים) מחוץ לסגנון להיות מעט מוגבל.